מי מפחד מגישור בגירושים?

במקרים רבים מעדיפים בני הזוג לסיים הסכסוך בבית המשפט. וזאת למרות יתרונות כגון הסיכוי לאווירה נוחה יותר בגישור, חיסכון בזמן ועוד

עו"ד דיינה הר-אבן | פסקדיןפורסם: 07.10.19 , 16:35

(צילום: Shutterstock)

אגדת הילדים "מי מפחד מהזאב הרע" מספרת על שלושה חזירונים רדופים על ידי זאב שבנו את בתיהם מחומרים שונים, אך רק אחד מהם, שלא היו לו אשליות ביחס לאויבו, בנה בית שהחזיק מעמד מול הטורף. המחזאי אדוארד אלבי, שכתב את המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", סיפר שאת השראתו קיבל בין היתר מהסיפור העממי הזה. המחזה הנוקב עוסק כידוע במורכבות הזוגיות, מנפץ אשליות לגבי מראית העין של חיי נישואים מושלמים, ובפרט דן בפער שבין אשליה למציאות. מוטיב המחזה - מי מפחד לחיות חיים בלי אשליות? - תואם להפליא את הדילמה שיש למי שנקלעים לסכסוך וצריכים לבחור בין הליכים משפטיים לבין הליכי גישור.

חשוב להדגיש כי הליכי גישור לא שוללים כמובן את האפשרות לנהל הליך משפטי אם הגישור נכשל, אך רבים מדלגים מראש על האופציה ומעדיפים התדיינות בערכאות.

בתחומי משפט מסוימים, למשל בסכסוכים בתא המשפחתי, מחייבות כיום תקנות הדיון להגיש "בקשה ליישוב סכסוך" טרם הגשת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה. הבקשה כשלעצמה מקפיאה את ההליך המשפטי (למעט סעדים זמניים, אם הם הכרחיים) למשך 75-60 יום (אלא אם מוגשת בקשה מוסכמת להארכת פסק הזמן) כדי לנסות וליישב את התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט. אם כן, בסכסוך בתא המשפחתי דורש המחוקק מהניצים במפורש לנסות תחילה לפתור את המחלוקות ביניהם שלא באמצעות ההליך השיפוטי.

למרות המלצתו החד-משמעית של המחוקק, מחלוקות רבות מתגלגלות בדיעבד לפתחם של בתי המשפט למשפחה. הסיבה לכך היא שהמתדיינים בגישור לא מגיעים להליך זה בלב שלם ומתוך נכונות לסיים את הסכסוך שהתגלע ביניהם אלא כדי לדלג על המשוכה הזו ששמה "הקפאת הליכים", ולהעניק לאחריה את המנדט לבית המשפט.

מסתבר, אפוא, שרבים אוחזים באשליה שבית המשפט הוא זה שיפתור את המחלוקת בדרך הטובה ביותר בדומה לרבבות הסכסוכים בהם לא מחייב המחוקק לנסות תחילה פתרון חלופי.

השוגים באשליות

אלא שדווקא המעוניינים בהתערבות שיפוטית ומפחדים מהליך הגישור הם השוגים באשליות. בהליך שיפוטי ישנו תמיד צד מנצח וצד מנוצח. ה"ניצחון" אינו מובטח לאיש. בעלי הדין נמצאים בידיים זרות – ידיו של השופט היושב בדין. ישנה כמובן מערכת של כללים, חוקים ופסקי דין, שלאורם כל צד טוען את הטענות על בסיסן צריך בית המשפט להכריע. עד להכרעת הדין שוגה כל צד באשליה שהוא יצא כשידו על העליונה או ניזוק פחות.

כשניתן פסק הדין נופל הפור. המנוצח לעיתים אינו מוותר ומנסה את כוחו בערעור לערכאה גבוהה יותר. ההליך השיפוטי אורך זמן רב, הכרעת השופט תלויה במשתנים רבים שאין לצדדים שליטה עליהם כמו התרשמות השופט מבעלי הדין ועדיהם. התרשמות רגעית לעיתים המושפעת לא מעט ממצב רוחו של בעל הדין שבדרך כלל אינו מיומן בהופעה בפני בית משפט ולכן יכול להישמע מבוהל, מהוסס או תוקפן מדי.

אך לא פחות מכך ההכרעה מושפעת מאישיותו של השופט היושב בדין: האם יש לו השקפת עולם שיכולה להשפיע על ההתייחסות לבעלי הדין ולסכסוך לגופו? האם הייתה לו שהות להתעמק בעובי הסכסוך ובטיעוני הצדדים? לעומס עבודה שיפוטי וגם למצב רוח רגעי יש לעיתים השפעה החורצת את גורל המתדיינים.

משקל לא מבוטל יש לייחס לעורכי הדין המייצגים, מי מהם מיומן יותר, מרשים יותר וכיוצא בזה. האווירה בבית המשפט היא על פי רוב מלחיצה, הזמן המוקצב לכל צד הוא מוגבל, ועל כל אלה יש להוסיף את העלויות המשמעותיות של ההליך השיפוטי ובפרט שכר טרחת עורכי הדין.

לקחת את הגורל בידיים

לכן, מי שאינו שוגה באשליות, מוכן לוותר על ההליך השיפוטי ולפנות להליך של גישור. בגישור כל צד לוקח את גורלו בידיו ומחליט בעבור עצמו מה באמת יכול לסיים את הסכסוך (כל סכסוך).

נופתע לדעת שמדרג החשיבות של רכיבי הסכסוך משתנים מאחד לאחר וכמעט תמיד ניתן למצוא משוואה ההולמת את פתרון המחלוקות בין אותם צדדים. האווירה תמיד נינוחה, בירור המחלוקת נעשה במועד שמתאים לצדדים ומשך הזמן לפתרון המחלוקות תלוי בהם עצמם.

הפתרון הוא תמיד זה שהצדדים הגיעו אליו בעצמם בהנחיית המגשר ובעזרתו. מובן מאליו שלא כל המגשרים עשויים מיקשה אחת, והמיומנות המקצועית תלויה באיש המקצוע בו בחרו הצדדים ובדרכי התנהלותו. אך חשוב לזכור שתמיד ניתן לחזור לחלופה של הליך שיפוטי אם הגישור לא צלח. הגישור אינו מונע את הפניה לאפיק זה, וכל שנאמר במהלכו חסוי ולא יגיע לידיעת בית המשפט.

לכן, מי שבוחר לחיות חיים ללא אשליות ("מפחד מהזאב הרע") בוחר לפתור מחלוקות בדרך הגישור גם אם נדמה שאינן פתירות.