דרוש טיפול באלימות הכלכלית והניכור ההורי
מקרי רצח במשפחה מקבלים מטבע הדברים סיקור תקשורתי והתייחסות נרחבת. אבל אסור לשכוח שיש גם אלימות אחרת, כזאת שסמויה מהעין הציבורית
אנחנו לא זקוקים לעוד תזכורת בדמות מיכל סלה ז"ל כדי להבין שכתובת האלימות במשפחה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה. אלא שנדמה שאין מי שרוצה באמת לקרוא. רצח אישה צעירה על ידי בעלה הוא קצה סקלת האלימות במשפחה – זאת שרואים, שומעים, מסקרים ומדברים עליה. אולם לצד מקרי הרצח, דרים בשקט סוגים אחרים של אלימות במשפחה, סמויים מהתקשורת ומהעין הציבורית – אלה שלא מדברים עליהם ולא רואים אותם. למשל האלימות הכלכלית שיכולה להתקיים לפני פרידה וגם לאחריה.
ש', איש עסקים מצליח ואמיד, עזב את אשתו א', שכירה שמרוויחה 5,000 שקלים בחודש, ובמשך רוב חיי הנישואין כלל לא עבדה. הוא עזב אותה לטובת אישה אחרת, סגר את הברזים והעביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבון נפרד. היא נשארה לטפל בשני הילדים, ללא כל מקורות הכנסה זולת משכורתה הצנועה.
גורלה הכלכלי נחרץ. על מנת לממן הליך משפטי, היא חייבת עזרה מבני משפחה שמסייעים או לא מסייעים – כפי רצונם או יכולתם. במקרה הטוב, היא מצליחה לגייס תמיכה ופונה לבית המשפט בבקשה לקבל מחצית מהכספים שבעלה משך ושייכים גם לה. כספים שיאפשרו לה לנהל את ההליך המשפטי ולקיים את עצמה ואת ילדיה במהלך ניהול ההליך המשפטי.
נשמע מתבקש ופשוט, אולם ברוב המקרים בתי המשפט לא נעתרים לבקשה כזו ומעדיפים לברר את סוגיית חלוקת הרכוש במקשה אחת ובמכלול אחד בהמשך ההליך, שיכול להימשך גם שנים. מה תעשה ש' עד אז?
להתערב כבר בהתחלה
גם דמי מזונות זמניים שישקפו את המצב שהיה קיים לפני פרוץ הסכסוך, לרוב לא ניתן לקבל כסעד זמני מבית המשפט. בדרך כלל מדובר בפסיקת מזונות נמוכים ביותר המותירים ילדים ונשים בחרפת רעב ממש. אם הצדדים משתכרים סכומים דומים הבעיה פחות אקוטית, אבל במקרים של פערים משמעותיים בהכנסות בין הבעל לאישה, מדובר לא פעם בטרגדיה.
לאישה שאינה עובדת או כזו שמשתכרת סכום זעום, אין כמעט סיכוי לקבל מזונות עבור עצמה בבית המשפט, שם כמעט כל אישה נתפסת כבעלת פוטנציאל השתכרות כזה או אחר, גם אם לא עבדה מימיה. אולי כתפיסת עולם של הערכאות החילוניות שכל אישה צריכה או יכולה לצאת לעבוד.
בהקשר זה, תפיסת בתי הדין הרבניים שונה, ותואמת את הדין העברי, שלפיו חובת הבעל לפרנס את אשתו אם היא לא עובדת. בהתאם לתפיסה זו נפסקים מזונות לאישה, ולרוב היא לא נשלחת לעבוד או למצות את פוטנציאל השתכרותה אם לא עבדה לפני הפרידה.
לטעמי, במקרים המתאימים מן הראוי לפסוק מזונות זמניים גבוהים יותר, ואף מזונות אישה אם מדובר בדוגמה כמו זו של ש' ו-א', לפחות למשך תקופת שיקום. גם לגבי חלוקת הרכוש, אם כבר בתחילת ההליכים יורה בית המשפט ל-ש' להעביר לאשתו מחצית מהכספים שנטל, על מנת שגם היא תוכל להתקיים ולנהל את ההליך המשפטי ואף יטיל עליו הוצאות ראויות בגין מעשיו, בעל הדין הבא (גבר או אישה) יחשוב פעמיים אם לבצע את אותה פעולה.
ניכור הוא אלימות
סוג אחר של אלימות לא פחות קשה, הוא מה שנקרא בשם "ניכור הורי", כאשר אב או אם משתמשים בילד ככלי מלחמה או נקמה בסכסוך. יש ניכור גלוי, כשהורה מסית ילד כנגד ההורה האחר, משחיר דמותו, משמיץ אותו ואף מטיל על הילד עונשים אם יקיים קשר עם ההורה האחר.
אבל יש גם ניכור סמוי, כשהורה מקריא לילד כתבי טענות מההליך המשפטי, מסביר לו שהוא לא חייב ללכת להורה האחר, שהוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו וכי רצונו (של הילד) גובר על הכול. במקרה כזה הילד עשוי לפתח סרבנות קשר עם ההורה השני, בעוד ההורה שעמו הוא מתגורר ייתמם ויטען שאין להאשים אותו כלל, שהרי הוא לא אמר לילד לא להיפגש עם הורהו האחר. התוצאה היא אותה תוצאה – הורה אחד שכול בעוד ילדו בחיים.
כיום, ארגון הבריאות העולמי תופס ניכור הורי כהתעללות בקטין. כעורכי דין שמייצגים לקוחות נפגעים, אנחנו יכולים לזעוק את זעקתם של ההורים המנוכרים, לפנות לערכאות להגיש בקשות ולבקש צווים. אך על מנת לעשות שינוי אמיתי ויסודי שימגר או אפילו יפחית ולו במקצת את האלימות על כל גווניה, נדרשת התגייסות מלאה ואחידה של הרשות השופטת למען המטרה. התערבות אקטיבית, יד חזקה וזרוע נטויה.
אם כל הורה מנכר או ילד מתנכר יקבלו תגובה הולמת ומיידית מכל בית משפט בארץ, ולא רק משופט פלוני בבית משפט אלמוני, יהיה סיכוי להפחית את המקרים של הניכור ההורי. לאלמנט הזמן יש חשיבות קריטית במקרים אלה, ויש להביא לחידוש הקשר בין הילד המתנכר להורה המנוכר במהירות האפשרית, בטיפול רב מערכתי ותוך נקיטת סנקציות כנגד הורה שלא ישתף פעולה. המתנה וסחבת בטיפול עשויים לגרום נזק בלתי הפיך ולקבע את הניכור באופן שקשה מאד יהיה לתקנו, אם בכלל.
למרבה הצער, לעת עתה מעטים הם השופטים שמעזים לתת החלטות אמיצות כמו קנסות להורה מנכר, הוצאת ילד מתנכר מבית ההורה אצלו הוא מתגורר וכדומה, ומסתפקים בהפניית המשפחה לגורמים חיצוניים שיטפלו בבעיה, בזמנם ובקצב שלהם. לרוב, לאותם גופים אין את ההכשרה, היכולת ואף לא את האומץ, לתת המלצות אפקטיביות שיביאו את השינוי המיוחל, הניכור הולך ומעמיק, ותרופה – אין.
- הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
- עו"ד ומגשרת אורלי מנע-שני עוסקת בדיני משפחה
- הוא שותף באתר פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
