150 אלף ש' לדיירת ששכנעה שכנים לתמ"א 38

תושבת ת"א חתמה עם יזם על הסכם שבו התחייבה לסייע לו. הפרויקט אמנם לא יצא לפועל, אבל ביהמ"ש קבע שהיא עדיין זכאית לכסף

עו"ד רועי פריד | פסקדיןפורסם: 19.11.19 , 22:07

בית משפט השלום בתל אביב הורה לאחרונה ליזם תמ"א 38 לשלם 150 אלף שקל לדיירת בניין ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שעמה חתם על הסכם שלפיו היא תשכנע שכנים להסכים לפרויקט. השופט עדי הדר קבע כי אף שהפרויקט לא יצא לפועל בסופו של דבר, משום שהחברה נכנסה להליכי פירוק, הדיירת עדיין זכאית לקבל את הסכום.

במסמך שנחתם לפני כארבע שנים בין חברה שהייתה בבעלות היזם לבין הדיירת נכתב כי החברה תשלם לה 150 אלף שקל בתמורה לכך שתסייע להשיג את הסכמת יתר הדיירים בבניין לקראת עסקת תמ"א 38, "וזאת ללא תלות או קשר בתוצאות המשא ומתן או ביציאתה של עסקה אל הפועל וללא כל תנאי אחר". עוד נכתב כי מלאכתה של הדיירת בעניין זה הסתיימה לשביעות רצון החברה והיא זכאית לתמורה הנקובה.

חוק ונדלן

רוכש דירה דרש תיקונים - והיזמית תבעה אותו

עו"ד שמעון חזן | פסקדין

לקוח ששילם על דירה שקנה מ"י.ד עשוש תשתיות" דרש לטפל בליקויים לפני שיחתום על אישור מסירה. החברה תבעה לבטל את ההסכם. מה נקבע?

רוכש דירה דרש תיקונים - והיזמית תבעה אותו

ב-2018 נכנסה החברה להליכי פירוק והפרויקט בוטל. הדיירת הגישה תביעה נגד היזם שחתם על ההתחייבות כערב. היא העלתה טענה פשוטה שלפיה עליו לשלם לה את התמורה בהתאם להוראותיו המפורשות של ההסכם.

היזם טען מנגד שהסיכום היה שהיא תקבל את התשלום רק אם עסקת התמ"א תצא לפועל. הוא העלה טענה חלופית שלפיה בעלה של התובעת הפעיל עליו לחץ ואיים עליו שיסכל את הפרויקט אם לא יחתום על המסמך. בנסיבות אלה, לטענתו, ההתחייבות נחתמה תחת "כפייה כלכלית" והיא בטלה.

התובעת השיבה שההסכם היה שהיא תעשה את כל המאמצים לכך שאנשי הבניין יסכימו לתמ"א, אבל התוצאה לא קשורה והיא תקבל את התמורה בכל מקרה. היא הוסיפה שהשקיעה במאמצי השכנוע הרבה מאוד שעות של טלפונים ודיונים שהתמשכו על פני שנתיים-שלוש, ואף כינסה בדירתה אספת דיירים כמה פעמים. עוד לדבריה, בסופו של דבר היא הביאה את כל דיירי הבניין להסכים לתמ"א והדבר נעשה לשביעות רצונו של הנתבע, כפי שאף פורט במסמך.

היא הסבירה שהמסמך נחתם לאחר שהאמון בין הצדדים אבד והיא רצתה לעגן את ההסכמות בכתב. היא הכחישה שבעלה איים על הנתבע ובכל מקרה לדבריה, לא מדובר בכפייה אלא בדרישה לגיטימית.

ואכן, השופט עדי הדר קיבל את התביעה וציין שבגרסת הנתבע עלה קושי רב שכן מצד אחד הוא ציין בתצהירו שהוא חתם על ההתחייבות מתוך "גמירות דעת" ומצד שני טען כי הייתה שם כפייה.

הוא הוסיף שטענת הכפייה לא הוכחה, ובכל מקרה גם אם באותה נקודת זמן של החתימה על ההתחייבות היה הנתבע במצוקה, מרגע שהמצב של הכפייה הסתיים היה עליו לבקש את ביטול ההסכם תוך זמן סביר והוא לא עשה כן.

כמו כן, הנתבע נמנע מלזמן את עורך הדין שייצג אותו בתקופה בה נחתמה ההתחייבות והדבר פועל לרעתו. גם טענתו שלפיה למרות תוכנו המילולי הברור של החוזה, ההסכמה הייתה אחרת והתשלום הותנה במימוש הפרויקט לא הוכחה. השופט סיכם כי מאחר שהחברה של הנתבע נקלעה לחדלות פירעון, עליו לשלם לתובעת את הסכום במקומה.