פונתה מהבית אחרי הגירושים - ותפוצה

17 שנה התגוררו בני זוג בבית השייך לאבי הבעל. נקבע שלאישה מגיע פיצוי גם מעבר להחזר ההשקעה שלה בנכס, ובסך הכל 70 אלף ש'

עו"ד שרה זר | פסקדיןפורסם: 06.02.20 , 15:48

בית המשפט המחוזי בחיפה החליט לאחרונה להגדיל את הפיצוי שתקבל אישה מבעלה לשעבר, מ-15 אלף שקל ל-70 אלף שקל, משום שבתום נישואיהם נדרשה להתפנות מביתם, השייך לאביו של בעלה. השופטים ברכה בר-זיו, ניצן סילמן ושושנה שטמר התבססו על אופיה הייחודי של העדה הדרוזית, ממנה מגיעים בני הזוג, וקבעו שהאישה תפוצה על עצם הוצאתה מהבית.

בני הזוג נישאו בשנת 2000 והביאו לעולם שני ילדים. לאורך השנים הם התגוררו בבית הרשום על שם אביו של הבעל. ב-2016 יחסיהם עלו על שרטון והבעל עזב את הבית. באותה שנה החלו הליכים בין השניים, כאשר המעניין שבהם הוא תביעתו של הבעל לסילוק האישה מהבית. בית המשפט לענייני משפחה קבע שהאישה תצטרך לפנות את הבית, וכן שאין לה בו חלק כלשהו.

דיני משפחה

סבים דרשו קשר עם הנכדים - ביהמ"ש יתערב

עו"ד שירי מלכה | פסקדין

ברקע סכסוך עם הוריו ניתק האב את הקשר שלהם עם ילדיו. בית המשפט למשפחה סירב לחייב את חידוש הקשר, אבל אז הגיע הערעור למחוזי

סבים דרשו קשר עם הנכדים - ביהמ"ש יתערב

מאחר שלבעל אין זכויות קנייניות בבית, אשר שייך לאביו, נדחתה טענת האישה לשיתוף בנכס מכוח חוק יחסי ממון. עוד נקבע כי האב נתן רשות לגור בביתו בחינם, אולם מדובר ב"רשות הדירה", כלומר שניתן לחזור ממנה.

כתנאי לפינויה מהבית קבע בית המשפט שהבעל ישלם לאישה פיצויים בסך 15 אלף שקל עבור החזר מחצית מהכספים שהיא ובעלה השקיעו בבית לצורך השבחתו (כגון שיפוצים), שכן השקעה זו בוצעה מכסף משותף של הצדדים.

אלא ששופטי המחוזי קיבלו באופן חלקי את ערעורה של האישה, וקבעו שיש להגדיל את היקף הפיצוי ל-70 אלף שקל בגין אובדן הרשות להתגורר בבית. בכך הם סטו מפסיקת העליון – שעליה התבסס בית המשפט למשפחה – ולפיה הפיצוי הוא רק בשיעור ההשבחה וההשקעה של בר הרשות בדירה, ולא ניתן לפצות על עצם ביטול ההרשאה.

השופט סילמן, שאליו הצטרפה השופטת בר-זיו, סבר שיש לאבחן ולמעשה להחריג מפסיקה זו את בני המגזר הדרוזי והערבי, וזאת משיקולי צדק, מאחר שבחברה זו מבחינה סטטיסטית, בר הרשות חלש בהרבה לעומת מגזרים אחרים. סברה זו התבססה בין היתר משום שבמגזרים אלה צוברים פחות זכויות סוציאליות, אחוזי התעסוקה נמוכים יותר וקל יותר להתיר את קשר הנישואין.

הוא סבר שאין מניעה לייצר קונסטרוקציה משפטית-הסכמית שלפיה נוצר נוהג – המאפשר לאבחן את המגזר הדרוזי המסורתי מפסיקת בית המשפט העליון – ולפיו אביו של החתן מבטיח נכס למגורי בני הזוג, והנישואין נערכים על בסיס הסתמכות זו.

השופט ציין כי לאורך 17 שנים האישה גם טיפלה בילדים וגם השתתפה בפרנסת הבית. "לא חסכון לקורת גג לעתיד, אלא לכלכלה השוטפת, מתוך הסתמכות ואמונה כי הובטחה לה קורה מעל ראשה", הוסיף.

השופטת שטמר הגיעה לאותה תוצאה אולם בדרך אחרת. קביעתה התבססה על כך שחוק יחסי ממון מאפשר במקרים חריגים לבצע חלוקה לא-שיוויונית של איזון המשאבים. לעמדתה, נסיבות המקרה והפער הכלכלי הגדול בין השניים – המערערת התגוררה בדירה שנים רבות, אין לה דירה אחרת ושכרה החודשי (כמטפלת) נמוך בהרבה מזה של המשיב (כמהנדס) – מצדיקים להעניק לה יותר מאשר לו.