פוטרה ממסעדה של בעלה, ותקבל דמי אבטלה

עבודתה של האישה הסתיימה מאחר שהמקום נסגר. בתחילה היא נדחתה ע"י ביטוח לאומי בטענה שהייתה "בעלת שליטה", אבל ביהמ"ש חשב אחרת

עו"ד אחז אגם | פסקדיןפורסם: 23.03.20 , 06:49

בית הדין לעבודה בחיפה קיבל לאחרונה תביעה שהגישה מנהלת מסעדה לשעבר נגד ביטוח לאומי, שסירב לאשר לה דמי אבטלה מכיוון שהיא דווחה כ"בעלת שליטה" בעסק, השייך לבעלה. השופט נוהאד חסן הבהיר שיש לבחון את הדברים באופן מהותי וניכר מהראיות כי היא הייתה שכירה לכל דבר ועניין.

התובעת סיפרה שבפברואר 2015 החלה לעבוד כמנהלת במסעדה שנמצאת בבעלות מלאה של בעלה. כעבור 22 חודשים נסגרה המסעדה והיא פוטרה, כמו יתר העובדים. לאחר פיטוריה היא הגישה תביעה לדמי אבטלה מביטוח לאומי אך נדחתה. בנסיבות אלה נאלצה להגיש תביעה.

ביטוח לאומי נימק את הדחייה בטענה שהתובעת היא בעלת שליטה בחברת מעטים (חברה קטנה שבה יש לכל היותר חמישה בעלי שליטה) ולכן לפי החוק היא אינה מבוטחת בביטוח אבטלה. הוא אישר שהתובעת הייתה במעמד של שכירה במסעדה, אבל לשיטתו, היא הייתה במקביל גם בעלת שליטה ואף דווחה ככזו על ידי המסעדה ובהתאם שילמה דמי ביטוח לאומי מופחתים שאינם כוללים מרכיב של דמי אבטלה.

התובעת השיבה כי לא היה לה כל חלק בניהול החברה או בקבלת החלטות בה. לדבריה, מי שקיבל ההחלטות בחברה היה בעלה, בעל השליטה הבלעדי. לטענתה, המסעדה דיווחה עליה כבעלת שליטה בהתאם להנחיית רואה החשבון בשל חוקי מס הכנסה אך הייתה חלוקת עבודה ברורה בינה לבין בעלה.

(צילום: shutterstock)

השופט נוהאד חסן הבהיר שפקודת מס הכנסה מגדירה "בעל שליטה", בין היתר, כמי שמחזיק באופן ישיר או עקיף ב-10% לפחות מהון המניות או ב-10% לפחות מכוח ההצבעה. לדבריו, מהראיות עולה כי התובעת אינה ממלאת אחר תנאים אלה שכן אין בבעלותה מניות של המסעדה כלל.

הוא דחה את טענת הביטוח הלאומי שיש לראות בתובעת בעלת שליטה מכוח היותה בת זוגו של הבעלים. הוא הסביר שפקודת מס הכנסה לא קובעת באופן גורף שכל בן זוג של בעל שליטה בחברת מעטים יחשב כבעל שליטה באופן אוטומטי לכל דבר ועניין.

הוא הוסיף כי הצהרת המסעדה לביטוח לאומי שלפיה התובעת היא בעלת שליטה בחברה נעשתה לאחר קבלת ייעוץ מקצועי ולא מתוך כוונה לשלם מס מופחת ויש לבחון את הדברים מבחינה מהותית. כמו כן, מטבע הדברים הייתה התובעת מעורבת בנעשה במסעדה אך לא הייתה לה סמכות לקבל החלטות מהותיות והיא לא הייתה שותפה ברווחיה.

בעלה, מתוקף מעמדו כבעל שליטה, משך כספים מרווחי החברה בהתאם למצבה הכלכלי, ואילו שכרה של התובעת היה יציב, גם כשהחברה הייתה בבעיה של תזרים מזומנים. לאור זאת קבע השופט כי התובעת לא הייתה בעלת שליטה במסעדה וקיבל את התביעה.