שופט: או-פר שגרה בבית זכאית לשעות נוספות

בית הדין לעבודה קבע כי ההלכה שהוציאה עובדי סיעוד מחסות חוק שעות עבודה ומנוחה לא תקפה לגבי עובדות משק בית שמועסקת כמותרות

עו"ד דוד סער | פסקדיןפורסם: 23.03.20 , 22:46

בעקבות תביעה שהגישה עובדת זרה מהפיליפינים, פסק לאחרונה בית הדין לעבודה בתל אביב שעוזרות משק בית המועסקות במתכונת של מגורים זכאיות לתשלום עבור שעות נוספות. זאת בשונה ממטפלים סיעודיים, שלפי פסיקת בג"ץ חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליהם. השופט דורון יפת קבע שהעסקת או-פר כעניין של מותרות לא מצדיקה לחרוג מהוראות החוק, ובמילים אחרות: "על נוחות וזמינות צריך לשלם".

העובדת החלה לעבוד ולגור בבית של בני הזוג הנתבעים ב-2013. לפני שנתיים הודיעה לה בעלת הבית שמצאה מחליפה והעובדת הפגועה והחליטה שלא לחזור לבית מחופשת סוף השבוע. בתביעה שהגישה לאחר מכן היא טענה שלא קיבלה גמול שעות נוספות אף שעבדה כ-12.5 שעות ביום. בנוסף היא טענה שפוטרה במפתיע ובאופן מעליב ופוגעני, וכי לא שולמו לה זכויות סוציאליות שונות.

המעסיקים טענו מנגד כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדות משק בית שחיות בבית, ולא ניתן לפקח על שעות עבודתן. לטענתם, מדובר במתכונת העסקה דומה לזו של מטפלים סיעודיים בקשישים, ולגביהם כבר קבע בג"ץ שאינם זכאים לגמול שעות נוספות.

בנוסף הם טענו שהתובעת כלל לא עבדה בשעות נוספות, שכן יום העבודה שלה הסתכם בשמונה שעות בלבד, ולעיתים אף פחות. עוד נטען כי התובעת החליטה לעזוב מרצונה. לפיכך ביקשו המעסיקים לדחות את התביעה ולחילופין לקזז מהפיצויים כ-50 אלף שקל עבור כספים שהוציאו עליה, לרבות בגין כלכלה ומגורים.

(צילום: shutterstock)

השופט יפת קבע כי אין מקום להרחיב את ההלכה שנקבעה לגבי עובדי הסיעוד על עובדות משק בית שמועסקות מטעמי נוחות. או-פר, ציין, אינה עובד סיעוד שמועסק פעמים רבות על ידי אוכלוסיה מוחלשת שזקוקה לטיפול צמוד וארוך טווח ולא יכולה לעמוד בנטל של תשלום קבוע עבור שעות נוספות.

הוא הוסיף כי אנשים אמידים המתגוררים "בבית מידות עם בריכה" ובחרו להעסיק עוזרת קבועה כעניין של מותרות, צריכים להבין כי "על נוחות וזמינות צריך לשלם". זאת בפרט כשבניגוד לטענתם ניתן היה לפקח על העבודה בקלות (שהרי אם הבית לא נקי הדבר ניכר לעין), השכר ששילמו היה נמוך ובשנתיים האחרונות אף לא הגיע לשכר מינימום.

לפיכך נקבע שהתובעת זכאית לשעות נוספות, אם כי לא בכמות שדרשה אלא לפי 5.75 שעות נוספות בשבוע עבור כל שנות העבודה. בנוסף קיבל השופט את גרסת העובדת לפיטוריה וקבע כי נעשו בחוסר תום לב, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת ההולמת את תקופת העבודה.

הוא דחה את טענת הקיזוז והבהיר למעסיקים שאינם יכולים לדרוש החזר רטרואקטיבי עבור הוצאות שלא גבו בזמן אמת. בצד זאת נדחו יתר רכיבי התביעה, למעט ההפרשות לקרן הפנסיה.

בסיכומו של דבר התביעה התקבלה בחלקה ובני הזוד חויבו בפיצוי כולל של 92 אלף שקל בתוספת 6,000 שקל הוצאות משפט.