ביהמ"ש קבע: משק יימכר, אבל לא ליורשים

בניה ונכדה של המנוחה בחרו לנהל הליך פירוק שיתוף כיוון שבהתחלה אף אחד מהם לא רצה לרכוש את הזכויות. לאחר שהתחרטו, התברר שמאוחר מדי

עו"ד ורדה חקלאי | פסקדיןפורסם: 25.06.20 , 21:30

בית המשפט המחוזי בחיפה אישר לאחרונה מכירה של משק לצד שלישי במקום לבנה של הבעלים שהלכה לעולמה. פסק הדין דחה את הערעור על החלטת כי בית המשפט למשפחה, שהורה על המכירה מאחר שהיורש לא הפקיד את הערבות הנדרשת בסך 830 אלף שקל.

צוואתה של בעלת המשק חילקה את העיזבון שלה בין שלושת ילדיה והנכד שלה. אבל מאחר שמדובר בנחלה חקלאית שאסור לפצל נדרשו היורשים למכור אותה.

בהתחלה אף אחד מהם לא רצה לרכוש את הזכויות ולכן שלושה מתוכם (שני הבנים והנכד) הגישו תביעה לפירוק שיתוף נגד היורשת הרביעית (האחות/הדודה). בהמשך, נערכה התמחרות בין מציעים שונים והוגשה גם הצעת רכישה על 7.25 מיליון שקל מצד אחד התובעים, בהסכמת שני האחרים.

אלא שבהמשך הוא חזר בו מההצעה וקונה אחר הציע סכום גבוה משמעותית של 8.3 מיליון שקל. שלושת התובעים ביקשו בתגובה לערוך התמחרות נוספת, ובית המשפט אישר זאת בכפוף לכך שכל מציע יפקיד ערבות של 10% מסכום ההצעה של הקונה, כלומר 830 אלף שקל.

(צילום: shutterstock)

בשלב הזה שוב הגיש התובע הצעה, הפעם בסכום גבוה ב-50 אלף שקל מזה של הקונה. אלא שהוא לא הפקיד את הערובה בטענה שכיורש וכמי שיש לו תמיכה של בעלי רוב הזכויות אין בכך צורך. אלא שבית המשפט למשפחה סירב לוותר על הערבות ואישר למכור את המשק לקונה הזר.

בערעור שהגישו שלושת התובעים על ההחלטה הם דרשו לבטל את המכירה תוך שהדגישו כי ההצעה של התובע הייתה גבוהה יותר. עוד הם טענו כי בית המשפט פעל בניגוד לחוק הירושה שמקנה ליורש זכות ראשונים לרכישת זכויות בנחלה.

אבל השופטים סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי ואספרנצה אלון החליטו לדחות את הערעור. בפסק הדין, שכתב השופט ג'יוסי, הובהר כי לא מדובר במקרה שמצדיק התערבות, שכן בית המשפט למשפחה פעל נכון כשהתעקש על הפקדת הערבות.

השופט הסביר כי חוק הירושה אכן מעניק עדיפות לרכישה של אחד היורשים אלא שהמערערים לא פעלו לפיו. הם בחרו בדרך שמתווה חוק המקרקעין – מכירה לכל המרבה במחיר – ומשכך הם איבדו את הזכויות העודפות כיורשים, והמעמד שלהם שווה לזה של כל מציע אחר.

הדברים נכונים ביתר שאת נוכח העובדה שהמערערים אישרו את ההתמחרות, אפשרו לאחרים להגיש הצעות ופיתחו אצל הקונה ציפייה לגיטימית שבגינה אף הפקיד ערבות גבוהה. בנסיבות אלה נקבע שהפקדת הערובה היא "תנאי אובייקטיבי האמור לחול על כל מציע ללא כל אבחנה בין יורש לבין צד ג'".

השופט הוסיף כי גם לא היה מקום להתחשב בכך שהמערערים בעלי זכויות בנחלה. ראשית, משום שזכויות אינן שקולות לערובה כספית שאפשר לממש במהירות. שנית, מכיוון שרק יורש אחד יכול לרכוש את הנחלה ולכן החלקים של השאר לא יכולים לשמש כערבות מטעמו.