האלמנה נגד האחיינית: מי תקבל את הדירה?

גבר שהלך לעולמו הוריש את רכושו לאחיינית של אשתו הראשונה. אשתו השנייה התנגדה בטענה שהיא גרה בנכס 27 שנים. אבל ביהמ"ש חשב אחרת

עו"ד ראובן גוברין | פסקדיןפורסם: 01.08.20 , 08:20

גבר שנפטר ב-2016 ציווה את רכושו לאחיינית של אשתו הראשונה, אבל אשתו השנייה טענה שחצי מהזכויות בדירה של המנוח שייכות לה. אלא שתביעה שהגישה נדחתה בבית המשפט למשפחה וכך גם ערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

למנוח לא היו ילדים מנשותיו, ואת האחיינית של אשתו הראשונה גידל עד שהייתה בת 14 וראה בה כבתו. את הצוואה הוא ערך ב-2001, בזמן שכבר היה נשוי לאשתו השנייה שנים ארוכות (הם התחתנו ב-1989). הוא מת כ-14 שנים לאחר מכן, בגיל 77, ואלמנתו פתחה בהליכים משפטיים נגד האחיינית שזכתה בכול רכושו לפי הצוואה.

בפסק דין שניתן בבית המשפט למשפחה בתחילת השנה נדחו טענות שונות שהעלתה נגד תוקף הצוואה וכן טענה נוספת שלפיה בעלה המנוח לא היה רשאי לצוות את כל הדירה משום שחצי מהזכויות שייכות לה.

(צילום: shutterstock)

בהקשר הזה נקבע כי מדובר בדירה שנרכשה לפני הנישואים והייתה רשומה על שמו של המנוח, כך שלא מדובר בנכס משותף לפי חוק יחסי ממון. כמו כן לא הוכחה כוונת שיתוף בנכס שמאפשרת לחוק מהוראות החוק. זאת, כיוון שהאלמנה לא הוכיחה שהשקיעה בדירה כספים או תרמה להשבחה שלה במשך חיי הנישואים.

יותר מזה, אף שהייתה מודעת לקיומה של הצוואה שלושה חודשים אחרי שנערכה היא לא דרשה מבעלה לרשום אותה כבעלת חצי מהזכויות.

בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי חזרה האלמנה על הטענה שסייעה לשפץ את הדירה ולתחזק אותה מכספים שלה. עוד היא טענה כי במקרה של דירת מגורים – הנכס המשמעותי ביותר בחיי זוגיות – מקלים על הדרישה הראייתית להוכחת כוונת שיתוף ודי בכך שגרה עם המנוח בדירה במשך 27 שנים.

אבל השופטים אשר קולה, עירית הוד ורננה גלפז-מוקדי דחו את הערעור. השופט קולה, שכתב את פסק הדין, קבע שאין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שאליהם הגיע בית המשפט למשפחה לאחר שמיעת עדויות ובחינה מעמיקה של הראיות. בין ממצאים אלו הם העובדה שהמערערת ידעה על הצוואה 14 שנים לפני שבעלה נפטר ולמרות זאת לא דרשה להירשם כבעלת זכויות בנכס, והיעדר כל הוכחה לכך שהשקיעה בשיפוץ.

השופט הבהיר עוד כי מגורים ממושכים בדירה שנחשבת לנכס חיצוני לפי חוק יחסי ממון לא יוצרים כשלעצמם שיתוף. גם כשמדובר בדירת מגורים נדרש חיזוק ראייתי נוסף שיוכיח כוונת שיתוף בנכס הספציפי, כמו הבטחה קונקרטית או השקעה כספית, בפרט כשמדובר בנישואים שניים.

הוא הוסיף כהערה כי גם אם נדמה שהמערערת קופחה בכך שנאלצה לפנות דירה שבה גרה עם המנוח במשך שנים ארוכות – אין אפשרות חוקית לפסוק לה פיצוי. התרופה היחידה לפיכך למצב כזה היא למנוע אותו מראש באמצעות הסדרה הסכמית עם הנישואים. המערערת חויבה לשלם לאחיינית שכר טרחת עו"ד של 10,000 שקל.