תבע זכויות בנחלה של חמיו לשעבר – והפסיד

גבר גרוש טען שהשטח במושב נרשם בזמנו על שם הורי אשתו לשעבר רק כדי לעקוף את נהלי רשות מקרקעי ישראל, אבל בית המשפט חשב אחרת

עו"ד רן שדה | פסקדיןפורסם: 24.08.20 , 23:08

בית המשפט למשפחה בקרית גת דחה לאחרונה תביעה שהגיש חתנם לשעבר של בעלי נחלה במושב, שביקש להצהיר שחצי מהזכויות בשטח שייכות לו. השופטת פאני גילת כהן דחתה את גרסתו, שלפיה החמים שלו נרשמו כבעלי הזכויות במקומו ובמקום גרושתו רק כדי לעקוף את נהלי רשות מקרקעי ישראל.

התובע וגרושתו רכשו ב-1994 נחלה שבה בנו לימים את ביתם. כשש שנים לאחר מכן נרכשה נחלה שנייה - שנרשמה על שם הורי האישה תמורת כ-1.8 מיליון שקל. ההורים מימנו שני שליש מהסכום מכספם והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתה שלקחו בתם ובעלה באמצעות חברה שהייתה בבעלותם.

ב-2015, לאחר שהיחסים ביניהם נקלעו למשבר, פנה התובע לבית המשפט בטענה שחצי מהזכויות בחלקה שייכות לו. לפי גרסתו, הוא יזם את הרכישה כדי שיהיה לו ולגרושתו ביטחון כלכלי אחרי שיצאו לפנסיה והוריה נרשמו כבעלים באופן פורמלי בלבד כדי לעקוף את נהלי רמ"י שאוסרים על בעלות ביותר מנחלה אחת.

(צילום: shutterstock)

התובע ציין כי הוריה של גרושתו אמנם עזרו להם לממן חלק מהרכישה אבל מדובר בכספים שנתנו להם במתנה, כשהיתרה מומנה מכספי החברה וממכירת דירה משותפת. לדבריו, לאורך השנים הוא שיפץ את המקום, השכיר אותו ודאג לתחזוקה שלו וכל אלה מעידים על כך שהוא הבעלים האמיתי.

חמיו של התובע (אשתו נפטרה תוך כדי ניהול ההליך) הכחיש את גרסתו והדגיש שאין כל הסכם שתומך בה. הוא אישר שהתובע יזם את הרכישה אבל לטענתו המטרה הייתה בזמנו לבנות על הנחלה שני בתים לשתי המשפחות כדי שיוכלו לעזור ולהיות קרובים לנכדים.

הוא הכחיש שהעניק לתובע ולבתו כספים במתנה ועמד על כך שהוא ואשתו המנוחה רכשו את הנחלה למענם בידיעה שביום מן הימים בתם תירש אותה. הנתבע הוסיף כי הוא ואשתו נשאו במלוא התמורה – כולל בהחזרי המשכנתה. בהקשר הזה הוא הסביר כי הוחלט שההלוואה תילקח דרך החברה משום שהוא ואשתו כבר היו מבוגרים ולא רצו לקחת הלוואה מה גם שהבנקים לא היו מאשרים זאת. לכן הסיכום היה שהם יממנו את ההחזרים, כשבפועל הם העבירו לבני הזוג, שנקלעו לקשיים כלכליים, הרבה יותר ואף אפשרו להם ליהנות מדמי השכירות.

השופטת פאני גילת כהן קבעה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את בעלותו בחלקה בהיעדר הסכם כתוב שמאשר את גרסתו. גם לגבי המימון קבעה השופטת כי חוק המתנה מחייב הסכם וממילא התובע לא הוכיח כל כוונה מצד הנתבע ואשתו המנוחה להעניק לו סכומים עצומים כשי.

היא אף שוכנעה שגרסת הנתבע בנוגע לסיבה שעמדה מאחורי נטילת המשכנתה נכונה, תוך שהוסיפה כי תדפיסי הבנק העידו בבירור שבני הזוג קיבלו חזרה את כל התשלומים ואף הרבה מעבר לכך.

בסיכומו של עניין השופטת התרשמה כי מערכת היחסים המשפחתית התאפיינה בכך שהנתבע ואשתו העניקו לתובע ולבתם גב כלכלי ועזרו עם הילדים, ואילו בני הזוג ניהלו עבורם את ענייני הנחלה. אלא שסיוע בהיבטים הבירוקרטיים והעסקיים לא הופך אותם לבעליה.

לפיכך נקבע כי הרישום אמיתי. התביעה נדחתה והתובע חויב ב-20 אלף שקל הוצאות.