יורשים לא יקבלו את הדירה שהובטחה למנוחה

שופטי המחוזי קיבלו ערעור שהגישו יזמיות פינוי-בינוי ביהוד, ונקבע שההסכם שנחתם עם אישה שהלכה לעולמה אינו בתוקף בכל הנוגע ליורשים שלה

עו"ד דניאל גולשה | פסקדיןפורסם: 27.08.20 , 15:16

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל לאחרונה ערעור שהגישו יזמיות הבנייה "פרויקט לוגאנו יהוד" ו"אאורה ישראל" על פסק דין של בית משפט השלום בעיר, וקבע כי יורשיה של דיירת מוגנת שנפטרה לא זכאים לדירה חדשה ופיצויים של 900 אלף שקל מכוח הסכם פינוי-בינוי שנחתם איתה. נקבע כי השלום הכריע לטובת היורשים על בסיס טענות שלא הופיעו בכתב התביעה – ומדובר בהרחבת חזית אסורה.

המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירה של עמידר ביהוד במתחם שלימים נרכש על ידי לוגאנו. ב-2012 היא חתמה על הסכם שהבטיח לה דירה חדשה בפרויקט פינוי בינוי משותף של לוגאנו ואאורה ופיצויים של 900 אלף שקל אם בתוך 4-3 שנים 85% מהדיירים יחתמו על הסכם זהה ויתפנו והיזמיות יקבלו היתר בנייה.

ב-2015 הדיירת נפטרה והיזמיות הודיעו ליורשיה שההסכם מבוטל כיוון שהתנאים לא התקיימו. ארבע שנים לאחר מכן קיבל בית משפט השלום תביעה שהגישו היורשים לאכיפת ההסכם כלפיהם לאחר שנקבע בין היתר כי היזמיות עיכבו בחוסר תום לב את קבלת היתר הבנייה כדי לסכל את ההסכם.

(צילום: shutterstock)

אלא שהיזמיות הגישו ערעור שהתקבל על ידי שופטי המחוזי שאול שוחט, נפתלי שילה ועינת רביד. השופט שילה, שכתב את פסק הדין, ציין כי הקביעה שהיזמיות סיכלו את התנאי של קבלת ההיתר התבססה על טענה שהיורשים העלו לראשונה בשלב הסיכומים. אלא שבית משפט השלום לא היה רשאי לקבל את הטענה הזו כיוון שמדובר בהרחבת חזית אסורה שפגעה בזכויות הדיוניות של היזמיות, שלא קיבלו הזדמנות להתגונן מפניה.

הוא הסביר כי בכתב התביעה היורשים העלו טענה אחרת לגמרי ולפיה כל התנאים של ההסכם התקיימו ולכן הוא נכנס לתוקף. רק בשלב הסיכומים הם שינו את האסטרטגיה וטענו לפתע שהתנאי של היתר הבנייה לא התקיים באשמת היזמיות. "מדובר בחזית מריבה שונה לגמרי ולא ניתן היה לבסס את פסק הדין על טענות אלו", נכתב.

מעבר לכך השופט מצא שגם לגופו של עניין היזמיות צדקו בטענה שההסכם לא נכנס לתוקף לפני שהמנוחה נפטרה משום שלא כל הדיירים התפנו ולא התקבל היתר בנייה.

בהקשר להיתר הדגיש השופט כי הקביעה שהיזמית עיכבו אותו בחוסר תום לב הייתה שגויה גם אלמלא היה מדובר בהרחבת חזית. זאת, משום שהיורשים לא הוכיחו שהן פעלו ברשלנות או בזדון והטענה שלהן כי העיכוב בהגשת הבקשה להיתר נבע משיקולים כלכליים לגיטימיים לא נסתרה.

בנסיבות אלה, כששניים מתוך שלושת התנאים בהסכם לא התקיימו בטווח הזמן שהוגדר בו, היזמיות היו רשאיות לבטל אותו קבע השופט. המשמעות היא כי המנוחה נפטרה כדיירת מוגנת וללא זכויות חוזיות להוריש, ועל כן היורשים שלה לא זכאים לקבל את הדירה והפיצוי שהובטחו לה בהסכם רק בכפוף להתקיימות התנאים שנקבעו בו.

לפיכך פסק הדין של בית משפט השלום בוטל והיורשים חויבו להחזיר ליזמיות 50 אלף שקל שנפסקו לטובתם כהוצאות, ללא חיוב בהוצאות נוספות.