התקדים המשפטי של תושבי מושב אמירים
בני משפחה רצו להתנתק מהאגודה אבל לשמור על הזכויות בבתיהם בניגוד להוראה בתקנון, בטענה שהמושב לא מקפיד על צמחונות. ביהמ"ש דחה אותם
בפסק דין ראשון מסוגו קבע לאחרונה
בית המשפט המחוזי בנצרת כי כאשר מושב הוא בעל צביון ייחודי והתקנון שלו אוסר על עזיבת האגודה כל עוד מחזיקים בנחלה – תושביו לא רשאים להפסיק את החברות ולהמשיך להחזיק בבתיהם. השופטת רננה גלפז מוקדי קבעה כי במקרה כזה הזכות החוקתית שלא להתאגד נסוגה מפני המגבלה בתקנון, שכן ביטולה יוביל לחיסול היישוב באופי ובמהות ותפתח פתח לפרישת חברים ולהפרת הכללים הייחודיים שלאורם הוא פועל.
אלא שמטעם המושב נטען כי המטרה האמיתית של המבקשים היא לחמוק מתשלום חובותיהם לאגודה. הודגש כי האגודה מחייבת את התושבים לשמור על כללי התקנון האוסרים על צלייה, אכילה וגידול בשר ומשקיעה בפעילויות ברוח האידיאולוגיה הטבעונית-צמחונית-אקולוגית. עוד הודגש כי אם יתאפשר לתושבים להפסיק את החברות הדבר עלול לפגוע אנושות באופי הייחודי של המקום כיוון שהם לא יהיו מחויבים לכללי התקנון.
המקרה הנוכחי עסק במושב אמירים שהוקם ב-1959 כמושב שיתופי של צמחונים וטבעונים. בתקנון היישוב נקבע כי מטרות האגודה השיתופית היא לשמור על עקרונות הצמחונות והטבעונות, חסכון במים ואנרגיה ומחזור, וגובשו בו כללים ואיסורים שחלים על התושבים בהקשר הזה. מגבלה נוספת שנקבעה בו קובעת שמי שרק חברים באגודה רשאים להחזיק בנחלות ביישוב.
בשתי בקשות שהגישו שני זוגות – הורים, בנם ואשתו – הם ביקשו להסיר את המגבלה הזו ולאפשר להם להפסיק את החברות ולהמשיך להחזיק בבתיהם. טענתם העיקרית הייתה כי המושב איבד את אופיו ואינו מקפיד שתושביו יקיימו אורח חיים טבעוני וצמחוני ולכן אין עוד הצדקה לשלול את זכות היסוד שלהם שלא להתאגד.
(צילום: shutterstock)
השופטת רננה גלפז מוקדי ציינה כי בג"ץ כבר קבע שסיום חברות באגודה שיתופית לא פוגע בזכויות הקנייניות של החבר היוצא. אלא שהפסיקה עסקה ביישובים קהילתיים רגילים ואילו עניינו של יישוב קהילתי בעל מאפיינים ייחודיים כמו אמירים מעולם לא עלה לדיון.
בהיבט של אופי המקום, קבעה השופטת כי המבקשים לא הוכיחו שהמושב איבד את הצביון הייחודי שלו. למעשה, הוכח שהם אכן הסתירו את המניעים האמיתיים שלהם, ואלה נחשפו תוך כדי ההליך. הבן רוצה לחמוק מתשלום חובותיו לאגודה ולהפסיק לשלם מיסים ואילו האב מעוניין להסדיר את הזכויות שלו בנחלה. כלומר, לבקשה לא היה שום קשר לאכיפת האידיאולוגיה במושב, שממילא הוכחה בעדותו של יו"ר הוועד ובמסמכים.
מכאן, השופטת קבעה כי בסוגיה התקדימית הזו היא סבורה שכאשר מדובר במושב עם צביון כל-כך מיוחד ולמעשה יחיד מסוגו, הדרך היחידה לשמור עליו ככזה היא להקפיד על כללי התקנון, כולל המגבלה על הפסקת החברות.
"ביטול המגבלות הקבועות בתקנון אמירים", כתבה השופטת, "יוביל למעשה לחיסול הישוב באופי ובמהות שלאורם הוא מתקיים כבר עשרות שנים ויהפכוהו לעוד ישוב קהילתי, אחד מרבים הקיימים בארץ".
השופטת ציינה כי אם יתאפשר למבקשים לפרוש מן האגודה ולהמשיך לגור ביישוב הדבר יאפשר גם לאחרים לעשות את אותו דבר ולתושבים חדשים להתגורר בו מבלי לשמור על הכללים. מדובר בפגיעה אנושה ביישוב כשהמבקשים כלל לא הוכיחו שייגרם להם נזק אם ימשיכו להיות חברי אגודה.
לפיכך הבקשה נדחתה והמבקשים חויבו בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל.
- לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
- הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
- ב"כ המבקשים: עו״ד גיורא עפגין
ב"כ המשיבה (אמירים): עו"ד ניצן טבנקין, משרד קופרשמיט גולדשטיין
- עו"ד אירם גל עוסק בדיני מקרקעין
- הכותב לא ייצג בתיק
- ynet הוא שותף באתר פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
