בן 77 התעוור – הרופא יפצה ברבע מיליון שקל

שופט קבע כי הרופא פגע באוטונומיה של המטופל כשלא מסר לו הסבר מפורט בדבר האפשרות לדחות את ניתוח הקטרקט ולא הבהיר את הסיכונים

עו"ד עודד בולדו | פסקדיןפורסם: 08.12.20 , 08:07

בית משפט השלום בבת ים קיבל לאחרונה באופן חלקי תביעה של בן 77 שאיבד את מאור עינו היחידה כתוצאה מניתוח קטרקט. טענתו לפיה הרופא המנתח התרשל נדחתה, אך השופט שי משה מזרחי קבע כי עליו לפצות את התובע ב-200 אלף שקל על פגיעה באוטונומיה.

ב-2006 עבר התובע ניתוח קטרקט ובעקבות סיבוכים שכללו היפרדות וקרע ברשתית איבד התובע את ראייתו בעין ימין. ב-2011 הוא פנה לרופא לאחר שחש כי ראייתו בעין השמאלית מתדרדרת. הרופא מצא קטרקט מתקדם ומחלות נוספות של הקרנית וביצע ניתוח קטרקט. לאחר הניתוח התפתחו סיבוכים שגרמו לו לאבד כמעט לחלוטין את הראייה בעין זו.

בחוות דעת רפואית שהגיש התובע נטען כי טרם הניתוח לא סופקו על ידי הנתבע הסברים אודות גורמי הסיכון המיוחדים לניתוח במקרה זה ואופציות חלופיות. עוד כתב המומחה כי התחשבות במכלול גורמי הסיכון הייתה צריכה להוביל למסקנה כי אין לבצע את הניתוח.

(צילום: shutterstock)

התובע טען כי לנוכח מצבו הרפואי לפני הניתוח והעובדה שסבל ממחלת רקע בעיניים, ההחלטה לנתח את עין שמאל הייתה רשלנית ובלתי מוצדקת, עם נטילת סיכון גבוה מאוד תוך התעלמות מגורמי הסיכון שהתריעו באופן ברור נגד ביצוע הניתוח.

הרופא טען מנגד כי מצבו הרפואי של התובע חייב את עריכת הניתוח, שהיה הסיכוי היחיד להציל את ראייתו בעין שמאל. לשיטתו, המשך המתנה היה רק מחריף את הסיכובים הקשים הידועים.

השופט שי משה מזרחי הבהיר כי לפי הפסיקה, בית המשפט לא יקבע שהטיפול היה שגוי, במקרה של בחירת אחת האופציות הרפואיות האפשרויות והמקובלות, אף אם בחירה זו לא הביאה לתוצאה המקווה.

במקרה זה, נראה כי האופציה הניתוחית הייתה בגדר הפרקטיקה הרפואית המקובלת, בהינתן הרקע הרפואי המורכב של התובע. לפיכך, לא הייתה התרשלות בהחלטה על הניתוח או בביצועו.

ואולם, מהרישומים והעדויות עולה כי לא ניתנה הסכמה מדעת לניתוח. השופט ציין כי ניכר שהתובע היה תחת הרושם שהרופא ינתח את עינו ללא סיבוכים נלווים.

כמו כן הוכח שבמועד בדיקתו של התובע הממצאים לא חייבו באופן מיידי וללא דיחוי את ביצוע הניתוח כך שמדובר היה בניתוח אלקטיבי פרטי, נסיבות המטילות על הרופא חובת גילוי ברף גבוה ומחמיר.

"הרושם המתקבל הוא כי הנתבע היה כה בטוח ביכולותיו כמומחה על שיודע ויכול לבצע ניתוחים במצבים מורכבים מעין אלו עד שלא שקל בכובד ראש הראוי את חובת הגילוי הנדרשת ממנו כלפי התובע", נכתב.

השופט הדגיש שהחתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה תנאי מספיק לקיומה של "הסכמה מדעת". הוא סיכם כי הרופא שלל מהתובע את זכותו היסודית והמהותית "לכתוב את סיפור חייו" ולהחליט האם הניתוח אכן עונה על שאיפותיו ואינו מסכן את עינו היחידה יתר על המידה.

הרופא חויב לפצות את התובע ב-200 אלף שקל בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 50 אלף שקל והוצאות בסך 20 אלף שקל.