ייצוגית נגד העירייה: גובה ארנונה על מרתפים

ביהמ"ש אישר את ההליך שבמסגרתו ייקבע אם עיריית הוד השרון פועלת כדין אף שלפי צו הארנונה מרתפים לא נכללים בהגדרת "שטח דירת מגורים"

עו"ד סרגיי (דוד) מורין | פסקדיןפורסם: 21.12.20 , 08:23

השופטת מיכל נד"ב מבית המשפט לעניינים מנהליים בלוד קיבלה לאחרונה בקשה לניהול תובענה ייצוגית נגד עיריית הוד השרון בגין גביית ארנונה על מרתפים בבתים פרטיים. בפסק הדין נקבע שיש לתובענה סיכוי להתקבל נוכח העובדה שבהגדרת "שטח דירת מגורים" בצו הארנונה הוחרגו המרתפים מפורשות, וניסיונות העירייה לשנות זאת לאורך השנים נחלו כישלון.

את הבקשה הגישו שני תושבי העיר המתגוררים בבתים פרטיים עם מרתפים שמחויבים לטענתם שלא כדין בארנונה. הם טענו שבחלק ההגדרות של צו הארנונה נקבע במפורש כי שטח דירת מגורים שעל פיו יש לחשב את החיוב לא כולל מרתפים וחניות.

לדבריהם, התנהלות העירייה לאורך השנים מעידה שהיא מודעת לכך שמדובר בחיוב אסור. כך למשל, בעבר ניהל נגדה אחד מהם הליך ייצוגי בגין גביית ארנונה על בריכות ובתגובה שהגיש מנהל הארנונה צוין כי הצו לא החריג בריכות אלא מרתפים וחניות בלבד.

(צילום: shutterstock)

המבקשים הפנו לכך שב-2011 ניסתה העירייה לשנות את ההגדרה האמורה אבל שרי הפנים והאוצר דחו את בקשתה.

מטעם העירייה נטען מנגד כי צווי הארנונה ההיסטוריים שלה חייבו מרתפים בבתים פרטים בתשלום, ובצווי הארנונה השונים קיים תעריף ספציפי לחיוב המרתפים. יותר מזה, ב-2011 אישרו לה שרי הפנים והאוצר לתקן את התעריף ולהשוות אותו לשטח דירת מגורים – מה שהעניק אשרור חוקי לגבייה.

העירייה הוסיפה כי מרתף בבית פרטי הוא שטח שנעשה בו שימוש כמו בבית עצמו ולכן אין הצדקה לפטור את הדיירים מארנונה על שטח זה.

השופטת מיכל נד"ב קבעה כי הבקשה עומדת בתנאים לאישור ניהול של תובענה ייצוגית לפי החוק מאחר שלהתרשמותה יש אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובת חברי הקבוצה – כל בעלי הבתים עם המרתפים שחויבו בארנונה.

בהחלטה צוין כי יש טעם בטענות המבקשים נוכח העובדה שדיני ההקפאה וחוק ההסדרים הגבילו את סמכותן של הרשויות המקומיות להעלות תעריפי ארנונה ולסטות משיטת החישוב שנקבעה על-ידן גם אם ניתן לכך אישור משרי האוצר והפנים.

במקרה הנוכחי, שיטת החישוב של עיריית הוד השרון נקבעה בצו ארנונה משנת 1992 שבו הופיעה לראשונה ההגדרה של "שטח דירת מגורים" המחויב בתשלום, והחריג מרתפים וחניות. למרות זאת, העירייה הסתירה את הצו הזה באופן תמוה.

השופטת קבעה כי לנוכח הוראות חוק ההסדרים ותקנותיו, לכאורה אין כל משמעות לכך שבצווים שהוצאו אחרי 1992 הופיע תעריף למרתפים מאחר שהוא נוגד את שיטת החישוב.

היא קיבלה את טענת המבקשים שלפיה בהליכים אחרים הודה מנהל הארנונה שהצו מוציא מהחיוב שטחי מרתפים, ולפיכך העירייה מושתקת מלטעון אחרת. יתרה מכך, גם החלטות שרי הפנים והאוצר בעניינה סירבו לאשר את שינוי ההגדרה. אמנם, השרים אישרו לה להעלות את התעריף עצמו שלשרים אין סמכות לאשר שינוי של שיטת החישוב כאמור.

לפיכך אישרה השופטת למבקשים לנהל הליך ייצוגי נגד העירייה בשם כל מי ששילם ארנונה על שטח המרתף בביתו החל מ-2017 ועד ליום האישור. במסגרת ההליך יבחן בית המשפט האם העירייה רשאית לגבות ארנונה על שטחי המרתפים, והאם יש לחייב אותה בהשבת הכספים לבעלי הבתים.