בעל שהתאבד, צוואה חריגה והאישה שנושלה

גבר ששם קץ לחייו הוריש את הרוב המכריע של רכושו לבתו, אחותו ואשתו הראשונה. אשתו השנייה טענה שלא היה כשיר בגלל דיכאון – אך נדחתה

עו"ד גיא אבידן | פסקדיןפורסם: 24.01.21 , 07:06

גבר בן 55 התאבד והשאיר את רוב כספו ורכושו לבתו, לאחותו ולגרושתו, ואילו לאשתו השנייה ציווה רק 100 אלף שקל. בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה לאחרונה את ההתנגדות שהגישה האישה, שטענה שהצוואה נערכה בעת שלא היה כשיר בשל הדיכאון שממנו סבל.

חצי שנה לפני מותו ערך הבעל צוואה מפורטת אצל עורכת דין שבמסגרתה מינה את אחותו להיות מנהלת עיזבון ולדאוג לחלוקת הרכוש בהתאם להוראותיו. בין היתר הוא הורה להקצות לבתו בת ה-20 קצבה עד גיל 25, לרכוש לה דירה ולהעביר לה את יתרת כספו כשתגיע לגיל 40. בנוסף, הוא ציווה לגרושתו 350 אלף שקל כהוקרה על כך שגידלה את בתם למופת ולאחותו סכום זהה. לאשתו השנייה הוא ציווה 100 אלף שקל ואת המכונית שלו.

בצוואה ובמכתב נלווה שהותיר אחריו הוא ביקש מאשתו השנייה לכבד את רצונו והסביר לה שלאורך כל השנים דאג לכל מחסורה, עזר למשפחתה וסייע לה לרכוש בית בחו"ל.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו (צילום: Shutterstock)

אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

למרות זאת, לאחר שהאחות ביקשה לקיים את הצוואה הגישה האישה התנגדות בטענה שגיסתה ניצלה את מצבו הנפשי הקשה של בעלה, השפיעה עליו באופן בלתי הוגן לערוך את הצוואה והייתה הרוח החיה מאחוריה.

האחות הכחישה וטענה שאחיה ערך את הצוואה לאחר מחשבה ואף הסביר את עצמו במכתב. לדבריה, היא לא ידעה על הצוואה אלא בדיעבד, ואין לה שום קשר למה שנכתב בה.

פסיכיאטר שמינתה השופטת ענת הלר-כריש לבקשת האישה מצא כי למרות הדיכאון שממנו סבל המנוח, מצבו הקוגניטיבי היה תקין והוא היה כשיר לערוך צוואה. השופטת קבעה כי האישה לא הצליחה לסתור את חוות הדעת, ומכל מקום, ראיות נוספות שכנעו אותה כי המנוח היה צלול בדעתו והצוואה מבטאת את רצונו.

בין היתר הפנתה השופטת לעדותה של עורכת הדין שסיפרה כי המנוח יצר איתה קשר באופן עצמאי והגיע למשרדה לבד לשתי פגישות ארוכות שמהן התרשמה שהיה כשיר לחלוטין.

השופטת לא שוכנעה שהצוואה נחתמה עקב השפעה לא הוגנת. היא ציינה כי האישה לא הסבירה מה האחות עשתה וכיצד השפיעה על המנוח, היא גם לא הוכיחה שמצבו הנפשי של בעלה היה עד כדי כך מדורדר שהוא היה כר נוח להשפעה. מעבר לזה אחותו לא גרה איתו אלא אשתו, כך שהיא לא בודדה אותו או גרמה לו לתלות כלשהי.

השופטת הוסיפה כי אמנם המנוח נעזר באחותו בטיפול בעניינים ביורקרטיים שונים, אבל כל מה שעשתה הייתה כדי להוציא את רצונו לפועל – לא את רצונה. גם נסיבות עריכת הצוואה, קבעה השופטת, לא מעידות על מעורבות שלה.

לבסוף, השופטת הדגישה כי האחות היא לא היורשת היחידה וגם לא העיקרית לפי הצוואה, מה שמחליש מאוד את הטענה שהיה לה אינטרס כלשהו להשפיע על תוכנה. לפיכך נדחתה ההתנגדות והוצא צו לקיום הצוואה.