33 אלף לירות? ההסכם מ-1964 לא יקוים

רשות הפיתוח מכרה ל"שיכון ובינוי" מגרשים בבית דגן בתנאי שתבנה עליהם שיכונים. היא לא עשתה זאת, אחרי 57 שנים היא הגישה תביעה - שנדחתה

עו"ד אורי נוה | פסקדיןפורסם: 24.03.21 , 07:44

בית המשפט המחוזי בלוד דחה לאחרונה תביעה שהגישה חברת הבנייה "שיכון ובינוי נדל"ן" נגד רשות הפיתוח, לאכיפת הסכם מכר מלפני 57 שנים לגבי שני מגרשים בבית דגן. השופטת חנה קיציס קבעה כי מעבר לכך שהתביעה לגבי אחד המגרשים התיישנה, ההסכם כבר לא ישים מאחר ששיכון ובינוי הפרה את ההתחייבות שלה לבנות על המגרשים בתוך שנתיים, ובינתיים הייעוד של שניהם שונה ואינו מאפשר בנייה למגורים.

בהסכם מ-1964 נמכרו לשיכון ובינוי חמישה מגרשים להקמת שיכונים תמורת כ-33 אלף לירות, והיא התחייבה להתחיל לבנות בהם תוך שנתיים. החברה אכן בנתה בחלק מהמגרשים אבל שניים מהם – מגרש 57 ומגרש 52 - עמדו שוממים. בחלוף השנים הייעוד שלהם שונה: מגרש 57 הפך לציבורי והוחכר למועצה המקומית לצורך בניית תחנה לבריאות המשפחה, ואילו מגרש 52 יועד לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ).

ב-1991 הודיעה הרשות באופן רשמי על ביטול העסקה בקשר למגרש 57 והחזירה לשיכון ובינוי את הכספים עבורו. החברה לא השלימה את ההודעה והחזירה את הכספים אבל לא הגיעה להסכמה עם הרשות בנושא וב-1993 הוא הופקע.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

בתביעה שהגישה בעקבות זאת נגד רשות הפיתוח והמועצה המקומית בית דגן טענה שיכון ובינוי בין היתר כי הרשות לא הייתה רשאית לבטל את ההסכם. לדבריה, היא לא הפרה את ההסכם מאחר שבנתה על רוב השטח שרכשה ואילו על השאר לא יכלה לבנות, כנראה בשל מניעה תכנונית.

בהמשך, הבנייה נמנעה משום שמגרש 57 הוכח בטעות למועצה ולאחר מכן הופקע. רק ב-2015 ההפקעה בוטלה והיא יכלה לפעול למימוש זכויותיה. לפיכך היא ביקשה להורות לרשות לקיים את ההסכם ולשלם לה דמי שימוש של 2.245 מיליון שקל.

רשות הפיתוח טענה לעומת זאת להתיישנות מאחר שחלפו יותר מ-25 שנים מאז שהודיעה על ביטול ההסכם לגבי מגרש 57. הרשות טענה כי ההתנהלות של שיכון ובינוי מעידה שוויתרה על זכויותיה במגרשים וממילא היא הייתה רשאית לבטל את ההסכם מאחר שהחברה הפרה את ההתחייבות שלה לבנות בתוך שנתיים. המועצה תמכה בטיעונים אלה והבהירה כי כיום כבר ממילא אי אפשר לבנות על המגרשים למגורים.

השופטת חנה קיציס קיבלה את טענת ההתיישנות לגבי מגרש 57, תוך שהבהירה כי הפקעת השטח וההליכים המשפטיים שניהלה התובעת בעניין זה לא עצרו את תקופת ההתיישנות.

היא הוסיפה כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את התביעה מאחר שהתובעת לא הוכיחה שהודעת הביטול נשלחה שלא כדין. מעבר לזה, היא אכן הפרה תנאי יסודי בהסכם כשלא החלה בבנייה בזמן. בהקשר הזה נקבע כי התובעת לא הוכיחה שהייתה מניעה כלשהי לבנות על המגרשים, וכי הבנייה במגרשים האחרים לא פטרה אותה מלקים את ההתחייבות לבנות גם בשני המגרשים האחרים.

לפיכך השופטת קבעה כי הרשות הייתה רשאית לבטל את ההסכם לגבי מגרש 57 בשל אי-ביצוע הבנייה והעובדה שהייעוד שונה. באשר למגרש 52 קבעה השופטת כי אף שהרשות לא הוציאה הודעת ביטול מסודרת גם בו התובעת לא בנתה בזמן וכיום אכיפת ההסכם כבר לא אפשרית מאחר שהפך לשצ"פ.

לפיכך התביעה נדחתה והרשות חויבה לשלם הוצאות של 60 אלף שקל לשתי הנתבעות.