הרב אברהם פרויליך זוכה מהעלמת 3.3 מיליון ד'

7 שנים אחרי שהוגש נגדו כתב אישום חמור, בין השאר בגין אי-דיווח על הכנסות מעסק למכירת יודאיקה, קבע השופט דב פולוק שהמדינה הטעתה אותו

עו"ד דבבורה אביטבול | פסקדיןפורסם: 28.04.21 , 07:06

בית משפט השלום בירושלים זיכה אתמול (יום ג') את הרב אברהם פרויליך (70) מעבירות העלמת הכנסות בהיקף של 3.3 מיליון דולר. כתב האישום ייחס לו הפעלת עסק מסחרי בשם "יודאיקה ירושלים" מבלי לדווח על הכנסותיו, אך השופט דב פולוק קבע כי המדינה הטעתה אותו.

הרב פרויליך מוכר בציבוריות הישראלית בין השאר בשל קרבתו לפרשת "האם המרעיבה" מ-2009. כתב האישום, שהוגש ב-2014, כלל 12 סעיפים בגין הפעלת העסק בין השנים 2010-2000. הרב הואשם בין היתר שלא הוציא חשבוניות מס, לא דיווח על הכנסותיו מהעסק לרשות המסים, שילם לעובדים במזומן וביצע עבירות מס נוספות. בסך הכול, נטען, הוא לא דיווח על הכנסות של 3,318,024 דולר.

במסגרת ההליך נוהל משא ומתן בין הצדדים שאותו ניהלו רואה החשבון ובניו של הרב לנוכח מצבו הפיזי והנפשי הירוד. במסגרת טיוטת ההסכם האחרונה שהועבר לרואה החשבון של הנאשם דרשה הפרקליטות שהוא ישלם 2.2 מיליון שקל, אך כתבה כי ההסכם מתייחס רק למישור האזרחי ולא למישור הפלילי.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

רואה החשבון הודיע כי הנאשם מתנגד להסכם שכן הוא מעוניין לסיים את כל ההליכים נגדו. בעקבות זאת תוקן ההסכם והסעיף שקבע שהוא לא מתייחס למישור הפלילי הושמט לחלוטין. בהמשך מכרו שני בניו של הרב את דירותיהם ושילמו את הסכום הנקוב בהסכם.

אך עד מהרה התברר שמבחינת המדינה יש לקרוא את ההסכם הסופי ככולל את אותו סעיף בטיוטה האחרונה שלפיה הוא אינו חל במישור הפלילי, וההליכים נמשכו.

אתמול כאמור זיכה השופט דב פולוק את הרב פרויליך. הוא כתב שהגיע למסקנה הקשה שהשמטת הסעיף מההסכם הסופי נעשתה מתוך הטעיה וחוסר תום לב מצד המדינה, כדי לגרום לחתימה על ההסכם ותשלום הסכום.

"על המדינה להתנהג ביושר, בתום לב ובהגינות כלפי אזרחיה", כתב והדגיש כי אם סברו נציגי המדינה כי הסעיף שבמחלוקת הוא חלק מההסכם הסופי לא היה מקום להשמיטו. בנסיבות אלה מדובר בפגיעה ממשית בצדק ודי בכך כדי לזכות את הנאשם.

השופט מצא פגמים נוספים בהתנהלות המדינה, ובין היתר בעובדה שלקח לה שנה וחודשיים להגיב לבקשת הנאשם לקיים שימוע ולהגיש את כתב האישום שלושה חודשים לאחר מכן מבלי לקיים שימוע בפועל ומבלי לאפשר לנאשם שהות לעיין בחומר החקירה.

עוד קבע השופט כי העסק שעל בסיסו הוגש כתב האישום היה שייך לאימו של הנאשם והיא ניהלה אותו, כשהנאשם משמש כזרועה הארוכה. לפיכך, עד שנת 2009 שבה נפטרה האם, חובת הדיווח לא הייתה עליו והוא אינו נושא באחריות פלילית.

להשלמת התמונה כתב השופט כי להתרשמותו לא הייתה כאן כוונה מיוחדת להתחמק מתשלום מס וניכר כי הנאשם ואימו פעלו בהתאם להוראות שקיבלו מרואה החשבון וסברו בתום לב כי מאחר שרובם המוחלט של הרווחים הועברו לתמיכה באברכים ולמטרות פילנטרופיות אין חובת תשלום מס.