הדודות נגד האחיינית שזכתה בכל הירושה

קשישה הורתה להעביר את כל רכושה לבת של אחד מבניה. התנגדות שהגישו 4 מבנותיה התקבלה: נקבע שהבן והנכדה ניתקו את הסבתא מהעולם

עו"ד נורית פיש | פסקדיןפורסם: 19.05.21 , 16:59

בית המשפט למשפחה בפתח תקווה קיבל לאחרונה התנגדות שהגישו ארבע אחיות לצוואה שהותירה אמן ובמסגרתה הורישה את כל רכושה לבתו של אחיהן המנוח. הבן הציב את בתו בת ה-17 לטפל באמו ולגור עמה במשך 10 שנים ובכך מנע כניסת בני משפחה אחרים לדירה. בפסק הדין נקבע שהבן והנכדה בודדו את האם והפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת כדי לזכות ברכוש.

הסבתא הלכה לעולמה ב-2015 ונכדתה הגישה בקשה לקיים צוואתה מ-2007. ארבע הדודות שלה הגישו התנגדות בטענה שהצוואה היא תוצאה של ניצול של האם מצד אחיהן, אביה של המבקשת. לדבריהן, ב-2003, כשהחל להידרדר מצב אביהן (שמת ב-2008), הוא לחץ שהוא יטפל בהורים. הן ריחמו עליו כי לא עבד וממילא חיי על חשבון ההורים, והסכימו.

לדבריהן הוא טיפל בהורים באופן בלעדי וקיבל שכר חודשי, אך תוך כדי כך הרחיקן מהם. בין היתר הוא החתימם על מסמכים, התנהג ברכושם כבעלים, צעק עליהם והפחיד אותם. בהמשך מנע כל קשר בין ההורים לשירותי הרווחה ואסר נציגיהם להיכנס לבית האם.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

האחיות הוסיפו כי בסוף 2005 נפלה האם ואושפזה. היא שוחררה מהשיקום בכיסא גלגלים, ומאז היא סבלה מירידה קוגניטיבית והייתה זקוקה לטיפול וסיוע צמוד. ב-2006 העביר האח את בתו בת ה-17, הנכדה, לשמש כמטפלת צמודה לאם. הצוואה נחתמה ב-2007 כשהמנוחה מנותקת לחלוטין מבנותיה וגרה בבית עם הנכדה, תלויה ונתמכת בה ובמצב נפשי וקוגניטיבי ירודים ביותר ונתונה לשליטת בנה.

הדודות ציינו שהאם לא ידעה קרוא וכתוב, הייתה חסרת ביטחון וללא קשרים חברתיים. כמו כן, עוד בחייה של האם הן פעלו כנגד האח שהרחיק אותן ממנה והתקיים הליך שבסופו מונה לאם אפוטרופוס. במסגרת ההליך השופט עצמו ערך ביקור בבית האם בליווי משטרה כדי לנטרל את התנגדות הבן לכניסה לבית.

הנכדה טענה בבית המשפט כי יש לכבד את רצון סבתה להוריש לה את כל רכושה. היא ציינה כי הייתה האדם הקרוב ביותר לה במשך 10 שנים עד לפטירתה.

אבל השופטת אילת גולן תבורי קבעה שממכלול הראיות והעדויות עלה שהבן שלט על אמו באמצעות הנכדה, מה שהביא בפועל לניתוק המנוחה מבנותיה הנוספות ומהסובבים אותה. מעורבותו של הבן הלכה וגברה עד כדי שלילת רצונה החופשי.

היא ציינה כי הוכח שהמנוחה הייתה תלויה לחלוטין בבנה ובנכדתה בכל המובנים, כלכלית ונפשית. הכניסה והיציאה מביתה נשלטו על ידי הבן והנכדה, כולל באמצעות מפתח, מנעול ומצלמות, ולא היה יוצא ובא מבלי אישורם.

השופטת הוסיפה כי אף שהמנוחה הייתה כשירה קוגניטיבית, בחוות דעת פסיכיאטרית מאת מומחית בית המשפט נקבע כי במועד החתימה על הצוואה היא לא יכלה לעמוד בפני לחצים שהופעלו עליה. כל אלה הביאו את השופטת למסקנה שצוואת המנוחה איננה פרי רצונה החופשי אלא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. לפיכך קיבלה השופטת את ההתנגדות ופסלה את הצוואה.