בן תבע לסלק את אמו מנכס בבעלותו – ונדחה

הוכח כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה שלפיו ניתנה לאם זכות מגורים ביחידת הדיור של בנה לשארית חייה - בתמורה לסכומי כסף שהעניקה לבן

עו"ד קארין ברגינסקי | פסקדיןפורסם: 14.10.21 , 10:25

בית המשפט למשפחה בנצרת דחה לאחרונה תביעה שהגיש בן נגד אימו בת ה-78 שבמסגרתה ביקש לפנותה מנכס שבבעלותו: השופטת רונית גורביץ קיבלה את גרסת האם שלפיה העבירה לבנה כספים תמורת התחייבות בעל פה מצדו למגורים בנכס לשארית חייה.

התובע הוא בנה היחיד של הנתבעת וברשותו בית מגורים עם שתי יחידות דיור צמודות. בשנת 2011 חלתה האם ועברה ניתוח ומאז היא מתגוררת באחת מיחידות הדיור.

במסגרת הסכם גירושים של הבן ואשתו לשעבר (משנת 2015), נקבע בין היתר שבעקבות הלוואות שנתנו לו הוריו, הוא יממן לאביו שכר דירה למשך כל חייו ואמו תמשיך להתגורר ביחידת הדיור ללא דמי שכירות. בהמשך, רכש הבן את חלקה של אשתו בבית המגורים והאם נשארה לגור ביחידת הדיור.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

ב-2018 הגיש הבן תביעה לפינוי וסילוק אימו מהיחידה. הוא טען בין היתר שבהסכם הגירושים אמנם ניתנה לה הזכות להמשיך להתגורר בנכס אך מדובר בזכות מוגבלת בזמן שניתנת לביטול. לדבריו, הכספים שקיבל "מהוריו" היו למעשה מהאב בלבד, והאם לא העניקה לו כספים. הוא הוסיף שלפי הסכם המכר הבית אמור היה לעבור לרשותו כשהוא פנוי מכל אדם.

האם טענה מנגד כי בנה ואשתו הבטיחו לה בעל פה שתתגורר בנכס עד סוף ימיה והדבר אף עוגן בהסכם הגירושין, שם לא צוין שמדובר בזכות זמנית. היא ציינה כי לא הייתה עוזבת את דירתה ומעניקה לבנה את כל חסכונותיה אילולא הבטחתו זו.

השופטת גורביץ קיבלה את טענת האם שלפיה ניתנה לה הבטחה בעל פה להתגורר בנכס לתמיד. האם הצליחה להוכיח שהעבירה את רוב כספה לבן, שאף הודה שקיבל סכום מסוים, וטענתה כי נותרה חסרת כל לא נסתרה. גרסת האם באשר להעברת הכספים וההבטחה בעל פה גם נתמכה בעדות גרושתו של הבן.

עוד ציינה השופטת שככלל, הסכמים בעל פה הם בני תוקף, ובפרט כאשר מדובר בבני משפחה אין נטייה לערוך חוזים פורמליים בכתב. מעבר לכך נקבע כי לא מתקבל על הדעת שהאם תעביר לבנה מאות אלפי שקלים ותיוותר חסרת כל ללא הבטחה מצדו להעניק לה דיור לשארית חייה.

באשר להסכם הגירושים קבעה השופטת שהאם לא הייתה צד בו ולכן הוראותיו אינן חלות כלפיה.

נקבע שהוכח כי מדובר ברשות מגורים שקיבלה האם בתמורה לכספים שנתנה לבן, תוך שהסתמכה על כך שתוכל לגור ביחידת הדיור למשך כל חייה. השופטת גם הוסיפה כי: "זהו גם הפתרון המתבקש לפי עקרונות הצדק ותום הלב".