אהבה עד מוות

אופרה היא אולי האמנות היחידה שיודעת לחולל קסם על תשתית סיפורית ועלילתית מופרכת לגמרי. האמת היא שעל-פי רוב הדיון בעלילת האופרה מיותר, שכן היא לכל היותר קולב דרמטי לתלות עליו מוזיקה חלומית. וגם אם ההכללה הזו אינה נכונה תמיד, היא בודאי תקפה לגבי "טוסקה"; סיפורה נלעג, ולא יבייש את המוגזמת שב"אופרות הסבון" הטלוויזיוניות, אבל מה זה חשוב - הרי המוזיקה נפלאה, וכדרכו של ג'קומו פוצ'יני גם גדושה במלודיות נוקבות-לב ובתזמור משובח.

"סיפור נלעג, אבל מוזיקה נפלאה" (צילומים: יוסי צבקר)

השנה היא 1800. המקום הוא רומא. טוסקה היא זמרת אופרה נודעת ואהובתו של הצייר מריו קוורדוסי. אבל מפקד המשטרה המושחת, הברון סקרפיה, חושק בה ומוכן לעשות הכל כדי לזכות בחסדיה: לשקר, להחניף, לכלוא את אהובה ולהביא להוצאתו להורג. בסופו של דבר טוסקה רוצחת את סקרפיה המתועב, אך כשהיא מגלה כי אהובה, למרות הבטחת סקרפיה, נרצח, היא קופצת אל מעבר לחומות המבצר, הישר אל מותה.

טוסקה הסינית

את טוסקה גילמה אמש (ד') אחת מהבולטות שבדור הזמרות החדשות בעולם האופרה, הסינית הוּיִי הֵה (Hui He), ילידת שנגחאי (1972). כוכבה של הוּיִי הֵה דרך במערב מאז זכתה ב-2002 במקום הראשון בתחרות השירה היוקרתית "Voci verdiane" ("קולו של וורדי").

מאז היא הופיעה בכל במות האופרה החשובות בעולם, ובצדק, כי מה ששמענו אמש הייתה שליטה מושלמת בקול, יכולת פנטסטית לנוע על כל הטווח מגבוה לנמוך, ולעשות זאת בטכניקה טבעית נטולת מעצורים ועם גמישות קולית רבה. הביצוע שלה לאריה הנודעת Vissi D'Arte (שבה היא זועקת לאל מדוע הוא מייסר אותה) זיכתה אותה בתשואות רבות, בלתי פוסקות. ניתן להתרשם מעט מיכולתה הקולית מקטע ביוטיוב שהוקלט באיכות נמוכה בשנה שעברה, ובו היא שרה את האריה הנודעת.

"אופרה לא באים לראות, אלא באים לשמוע"

פוצ'יני כוכב עליון

ג'קומו פוצ'יני (1858-1924), מגדולי מלחיני האופרה בכל הזמנים, מצטיין במוזיקה מעוררת רגש והזדהות. הוא אינו מתיימר להתמודד באמצעות המוזיקה שלו עם שאלות פילוסופיות או ערכיות נעלות. הוא בעיקר מבקש לרגש, ובכך הוא מצליח נפלא. המלודיות שלו קסומות, מעוררות, ושלושת האריות הגדולות באופרה הזו (אחת בכל מערכה) הן קלאסיקות אופראיות של כל הזמנים.

"טוסקה" נכתבה ב-1900, עם פרוץ המאה ה-20. ואכן במוזיקה של פוצ'יני ניכרות השפעות המודרניזם שרווח במוזיקה הבינלאומית של אותה העת. בין השאר ניכרת במוזיקה שלו השפעתם של איגור סטרווינסקי וריכרד ואגנר.

פוצ'יני הוא הבולט שבמלחינים שכתבו בסגנון הוריסמו (Verismo, "אמיתיוּת" באיטלקית) שרווח באופרה האיטלקית לפני כמאה שנה. הווריסמו התמקד בביטוי רגשי ובחופש אמנותי על חשבון הצורה המוזיקלית, האסתטית אך הנוקשה, של התקופה הקלאסית. ואכן האופרה של פוצ'יני היא דרמטית, העלילה בה זורמת, קולחת, והמוזיקה עשירה בהרמוניות צבעוניות ובתזמור חושני.

"כיאה לפוצ'יני - מלודיות נוקבות-לב ותזמור משובח"

פוצ'יני עצמו היה מן סלבריטאי בתקופתו; מוזיקאי מצליח ועשיר, בעל אישיות צבעונית, פלייבוי חובב נשים, צייד ומכוניות (תחביב שכמעט עלה לו בחייו אחרי תאונת דרכים קשה). הוא היה מושא לרכילות וסיפורים, אך גם להערכה והערצה רבה.

תפאורה כמו בקולנוע

הייחוד בהפקה שעלתה אמש במשכן לאמנויות בתל-אביב הוא השימוש בסרטי וידאו תלת-מימדיים, כמשלימים, אולי כמחליפים, לתפאורה המסורתית. הבמאי והמעצב, הארגנטינאי-איטלקי הוגו דה אנה, צילם סרטי וידאו רב-כיווניים בשלושת האתרים שבהם מתרחשת העלילה (כנסייה, משרדו-ארמונו של מפקד המשטרה, מבצר הכלא).

לאורך כל האופרה מוקרנים הסרטים בזוויות משתנות וברצף תנועתי, על גבי שלושה מסכי ענק, אחד

מהם שקוף ופרוס בחזית הבמה (כך שהשחקנים-זמרים נמצאים למעשה מאחוריו). פה ושם נראה בסרט את אחת הדמויות – צל אישה בכנסייה, טוסקה רצה במדרגות המבצר. הטכניקה הייחודית הזו יוצרת במה מאוד עשירה ודינמית, ולעיתים קרובות מקנה לצופה תחושה של עומק. כאילו אנחנו עצמנו נמצאים בחלל הכנסייה או הארמון.