ילד שלי מוצלח

אין ספק שגיל שוחט כיוון לתמונות העולם העל-טבעי, מעורר החלחלה של חנוך לוין. למעט קיצור מתבקש, לא חרג הליברית (תמליל האופרה) מהטקסט המקורי, הנואש והטראגי של מחזהו של לוין. והמוזיקה הדרמטית ברג'יסטר גבוה, א-טונאלית לעתים (אם כי מלודית בדרכה ובעלת משקל מזוהה), עם צלילים לעיתים "שלא מן העולם הזה" - אכן מתחברת להזיה נטולת-התקווה של לוין.

הילד חולם. צלילים שלא מן העולם הזה (צילומים: יוסי צבקר) 

סיפור "הילד החולם" משיק, באופן מרומז, לסיפור "ספינת הארורים" – האנייה סט. לואיס שנשאה על סיפונה

במהלך מלחמת העולם השנייה פליטים יהודים. כל נמל נחסם בפניה והספינה לא הורשתה לפרוק את המטען האנושי הגווע, עד שנאלצה לשוב לנמל הבית בגרמניה הנאצית.

אלא שחנוך לוין לא בא לספר מחדש את סיפורה של ספינת הפליטים היהודים מהשואה. לוין השתמש במסגרת הסיפורית הזו כמטאפורה אוניברסלית לברוטאליות של הקיום האנושי. סיפורה של האופרה הוא בעצם סיפור מסעו של ילד אל מותו. וכך, כשמודה הילד להוריו על שאפשרו לו להיוולד, הופך הפיוט המתוק לסרקזם מר. בהמשך יתנפלו מאורעות החיים שוב ושוב להפריד בין הילד לאימו, וסירובו להיפרד ממנה יביא עליו את מותו.

מוצר מוזיקלי מתוחכם

המוזיקה של גיל שוחט לא תמיד קלה להאזנה, והיא בוודאי כך בפרק הראשון, הברוטלי, שבו מתפרצים החיילים שחורי המדים אל העולם האידילי של הילד הישֵן וזוג הוריו האוהבים, וטורפים את חייהם. המוזיקה בפרק הזה שואגת בגרון עתיר פורטה, בלא הנחות, עם שיאים בקצה המנעד של הסופרנו החזקים.

המוזיקה חורצת לעיתים את אוזן שומעיה, מחוללת בדיוק את אותו אפקט מזוויע שביקש חנוך לוין להעביר: מוזיקה גדושת דינמיקה עם נטייה לדרמטי הזועק, לקרשנדו שנשבר לפתע בסטיות בלתי-הרמוניות. קשה אולי לאהוב את זה, אך גם אי-אפשר שלא להתרשם מהאפקט המצטבר של המכלול המוזיקלי - דרמטי, גדול, נוקב.

מטאפורה אוניברסלית לברוטאליות של הקיום האנושי 

הבניין המוזיקלי ששוחט הקים הוא עז מבע, לעיתים ממש צורב. זה מעניין, זה מרשים, וזה בוודאי מרתק, אבל רק לעיתים רחוקות זה ממש נוגע או מרגש באמת. חשתי לפרקים שאני ניצב בפני מוצר מוזיקלי מתוחכם ומרשים שנוצר באיזה מהלך אינטלקטואלי, אנליטי. לא לבבי.

אחד הביטויים לכך הוא שגיל שוחט פשוט שכח את השקט; רק לעיתים רחוקות הוא נוגע בצליל הכמוס, העדין והדק. והסולניות החזקות שלו (אם הילד ו"האישה שנולדה לאהבה" ) נעות מגל אחד של קרשנדו מתגבר לגל נוסף הולך ומתחזק.

עם זאת בל נטעה – שוחט יודע, כשהוא רוצה, לפרוט על נימים רגישות יותר – כך למשל באריות של הילד (המושרות בידי הסופרן העדינה והנפלאה הילה בג'יו) ובדיאלוג המרגש שלו עם אימו.

העדפה ברורה לנשים

למעשה, ההרכב הקולי של תשיעיית הנשים מסמן את ההעדפה הברורה של שוחט לשירת נשים. הדבר ניכר לאורך כל האופרה. יש כאן כמה אריות, לקולות נשים, יוצאות מן הכלל. כך למשל האריה הנפלאה "לעולם לא ניפרד" של אם הילד (אירה ברטמן העוצמתית) בטרם היא נאלצת לשכב עם קברניט האנייה כדי שיסכים לקחת את הילד.

מסע הילד: הפיוט המתוק הופך לסרקזם מר (צילום: זאב לוי)

נוגעות ללב גם האריה של הילה בג'יו – כילד המסרב להיפרד מאימו באי הבודד, והשירות הקצרות של הנוסעת המנחמת (קארין שיפרין) והמשורר(ת).

לעומת זאת, לקולות הגבריים יש באופרה הזאת ביטוי צנוע למדי - קטעים קצרים של מפקד החיילים (הבריטון, המצויין כתמיד, נח בריגר), מושל האי הציני וערל הלב (גיא מנהיים) והאיש מהקהל (הבס הותיק ולדימיר בראון).

אופרה של המאה ה-21

"הילד החולם" הוא הפקה אופראית מרשימה - עשרות זמרים, רקדנים ואקרובטים, תפאורות גדולות ומקוריות (של המעצב האוסטרי גוטפריד הלנווין). לעיתים היא מדהימה ממש מבחינה חזותית - כך בתמונת הפתיחה של המערכה הרביעית כשהילדים המתים תלויים-מעופפים באוויר.

לזכותו של עמרי ניצן הבמאי יאמר שתחושת הדרמה התיאטרלית מאוד משכנעת, אך התנופה הגדולה – המוזיקלית בעיקרה – לא תמיד עושה חסד לנפש המתייסרת של הילד האוניברסלי שעל הבמה. לעיתים הייתה לי תחושה

של עשיית-יתר, כאילו מבקש מישהו להלום בנו במטח צלילים ורשמים הולך ומתגבר, מבקש בכוח שנרגיש, והמהלך הזה היה מאוד מרתיע, לרגעים אפילו דוחה.

סך הכל, העלאת ההפקה המקורית הזו – הישראלית בכל מרכיביה – היא מהלך נועז ומרשים של האופרה הישראלית. ההחלטה להעלות – לכבוד השנה ה-25 שלה – מבצע אופראי מקורי שכזה ראויה לכל שבח. זהו ניסיון מרתק המבקש לבחון ולסמן את קווי המתאר של ז'אנר האופרה במאה ה-21.

המפגש הייחודי שבין טקסט ישראלי מקורי לבין מלחין ישראלי צעיר וחבורת מבצעים (מנצח, תזמורת וזמרים, כולם על טהרת האופרה הישראלית), וכל זאת כשתֵמַת-העל של המפגש הזה משיקה לעצבים החשופים ביותר של ההיסטוריה היהודית – מייצר מאורע רב-רושם וייחודי.