מופת פסטיבלי: הפסטיבל למוזיקה קאמרית

לפני למעלה מ-20 שנה יסדה אלנה בשקירובה בירושלים את הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ומאז הוא התגבש לסוג של מופת פסטיבלי. בשקירובה, פסנתרנית עילית בזכות עצמה ורעייתו של דניאל בארנבוים, יצרה נוסחה ייחודית שבעבורה פסטיבלים קיימים. שם הקוד לנוסחה שלה הוא חיבורים בלתי שגרתיים.

היא מפגישה ישן וקלאסי עם עכשווי ופורץ דרך. היא מפגישה מיינסטרים מוכר לכל עם יצירות שנכתבות במיוחד עבור הפסטיבל. היא מפגישה אמני-על (אגב, בהתנדבות ובלא שכר) שלא בנקל ניתן לפגוש בהם - כמו הפסנתרנים אנדרס שיף ויפים ברונפמן או זמר הבס-בריטון רוברט הול - עם מוזיקאים צעירים ועתירי כישרון. מפגש מפרה ונטול אגו.

הקונצרטים בפסטיבל הזה ארוכים יחסית, בנויים מלקט גדול של קטעים קאמריים קצרים ומגוון ז'אנרים פסטיבלי מובהק: עירוב מודע של קלאסי עם רומנטי ועם מוזיקה של המאה ה-20 - עירוב שמשקף גם את טעמה האישי של בשקירובה, המשמשת גם מנהלת האמנותית של הפסטיבל.

אלנה בשקירובה. יצרה עירוב שמשקף את טעמה האישי(צילום: מוניקה ריטרסהאוס)

זהו גם פסטיבל נושא, במובן זה שהוא מנסה להתמקד בזירות מוזיקליות ספציפיות ולא באקלקטיות נטולת כיוון. הפעם מדובר בכל מכלול היצירה הקאמרית של בטהובן, מחזורי שיריו הפנטסטיים של מאהלר וחשיפה, כמעט מדי ערב, של מלחינים יהודיים בני דור השואה. מדובר במוזיקאים כמו הפסנתרן הצ'כי הפנומנלי גדעון קליין, שנורה למוות ב-1945, והמלחין העילוי פאבל הס, שמת באושוויץ ב-1944. "מלחיני הדור האבוד הזה הותירו תהום מוזיקלי" אומרת בשקירובה, "אילו היו שורדים את השואה הם היו משנים את מהלך תולדות המוזיקה". שילוב של יצירות בני הדור האבוד הזה, בצד בטהובן ומאהלר ושוברט הוא חסד מוזיקלי והברקה פסטיבלית, ובשקירובה ראויה על כך לכל שבח.

חיבורים פסטיבליים

הקונצרט ששמענו אמש (ד') היה דוגמה מרתקת לחיבור הפסטיבלי המרתק הזה - גם בתוכן וגם בהרכב אמנים המבצעים: בטהובן ומאהלר, בצד פרוצ'ו בוזוני (מוזיקאי אינטלקטואל שהתמקד בניסוח אסתטיקה מוזיקלית מודרנית, תוך שמירה על כללי ההלחנה המסורתיים); יצירות מוכרות לכל (הסונטה לצ'לו ולפסנתר של בטהובן) בצד "יונת היער" של שנברג המשקפת את מהלך המעבר שלו מנוסח מוסיקלי רומנטי לעידן הא-טונאלי שפיתח; ושילוב של אמני-על מבוגרים (הפסנתרן ההונגרי אנדרס שיף) בצד פסנתרן צעיר בתחילת דרכו, אך מוכשר להפליא, הגרמני מרטין הלמכן, וזמרת המצו-סופרן הותיקה וולטרוד מאייר, בצד המנצח הצעיר העולה דניאל כהן.

אנדראס שיף. "הרגע ידידי הצעיר והקשב"(צילום: דן פורגס)

"פנטזיה קונטרפונקטיסטיקה" - יצירתו המורכבת של פרוצ'ו בוזוני לשני פסנתרים, הייתה עבורי שיאה של המחצית הראשונה של הערב. מדובר ביצירה יוצאת דופן שכמעט שאינה מושמעת כלל על במות הקונצרטים בעולם. בוזוני - שכל פעילותו היא סוג של דיאלוג בין יצירות מופת קלאסיות לבין חידוש ועדכון - יצר מהלך דומה על-בסיס "אמנות הפוגה" של באך. בוזוני חולל למעשה קונטרפונקט מודרני, על-ידי שזירת כמה מלודיות בו-זמנית - מקצתן ציטטות ישירות של קווי נושא של באך. בשונה מהקונטרפונקט הקלאסי, המשחק ביצירה זו מתנהל בין שני הפסנתרים - הם מתגוששים, הם מתחבקים, הם נסים זה מזה וחוברים חזרה.

הערת ביקורת: בצד נגינתו המושלמת של אנדראס שיף, שנחן במין שקט דרוך וניקיון מקלדת עילאי, נגינתו של קיריל גרשטיין (המקום הראשון בתחרות רובינשטיין 2001) נשמעת פרועה, נטולת משמעת ולא אחידה. לא בכדי העיף בו שיף מבט מעת לעת, כאילו רוצה לומר "הרגע קצת ידידי הצעיר והקשב".

קיריל גרשטיין. פרוע ולא אחיד(צילום: מוניקה ריטרהאוס)

סיומו של הערב היה שיא מוזיקלי שגרף תשואות חוזרות ונשנות מצד הקהל: שירה של יונת היער מתוך "שירי גורה". של ארנולד שנברג. מדובר בעיבוד קאמרי קצר (פחות מרבע שעה) של יחידה עצמאית מתוך יצירת הענק המונומנטלית של שנברג, "שירי גורה" (GurreLieder). מחזור השירים הזה הפך לאורטוריה כבירה, משופעת מאוד מהתזמור המאהלרי, שמגשרת את הנוסח הפוסט-רומנטי עם הא-טונאליות של שנברג.

שנברג גזר מתוך יצירת הענק יחידה אחת - שירה של יונת היער המספרת על הירצחה של אהובת המלך ועל התנהלותו הלום יגון ביער. את היחידה הזו עיבד לזמרת מצו-סופרן, מלווה באנסמבל של 20 כלי קשת וכלי נשיפה.

דניאל כהן, המנצח הצעיר, בן טיפוחיו של בארנבוים, הניע את אנסמבל הנגנים הצעיר שליקטה עבורו בשקירובה בתנופה ובעוז בלתי רגילים. בחזית ניצבה מאייר, זמרת המצו-סופראן הגרמניה הוותיקה והמצוינת, ובקול גדול ובוקע-לב שרה את אובדן החיים הצעירים של הנערה הרצוחה וזעקותיו של המלך קרוע-הלב.