"דוחקי הקץ": להיות ברוך גולדשטיין

מה מוביל בחור צעיר, תלמיד ישיבה, להתחפש בפורים לברוך גולדשטיין, מבצע הטבח במערת המכפלה שרצח 29 מתפללים ערבים ופצע 125 מהם? האם רצף רעיוני מעוות שזרעו טקסטים של רבנים מהזרמים הפונדמנטליסטיים המסתמכים לכאורה על כתבי הקודש, דחף אותו ועלול להביא גם אחרים לכדי מעשה?

מחזהו החדש של מוטי לרנר, "דוחקי הקץ", יעלה בימים הקרובים על במת תיאטרון החאן בירושלים והמתיחות בעיצומה. המחזה, שמערבב בין דמויות פיקטיביות לדמויות הלקוחות מתוך המציאות הישראלית, שובר לא מעט מיתוסים בנוגע לתורת ישראל וגדולי הפוסקים בכל הדורות בהם הרמב"ם. המחזה, שעורר סערה עוד בטרם נכתב, מציע פרשנות סובייקטיבית של קבוצות רדיקליות למונחי בסיס ביהדות ובראשם: "לא תרצח".

בהצגה פורשת הדמות המרכזית תזה הקושרת בין הטבח במערת המכפלה לפרשנויות של פסקי הלכה שהציגו מובילי דעת בקהילה החרדית, לפיהן הדיבר השישי חל על פגיעה ביהודים בלבד, ובכך מתיר שפיכת דמים של גויים. בין היתר חושף המחזה ציטוטים מצמררים ממאמרי רבנים, בהם הרב יצחק גינזבורג, תומך אדוק בכינון משטר המבוסס על מלכות ישראל ומחבר הספר "ברוך הגבר", שמשבח את הטבח ומבצעו.

משנה תורה של הרמב"ם. פרשנות מעוותתת או מקורות הפונדמנטליזם היהודי(צילום: גדי רייז)

מהרמב"ם דרך כהנא ועד "תורת המלך" - ספר שנאסר להפצה שכתב הרב יצחק שפירא ועניינו הלכות הריגת גויים - האם כל הדרכים מובילות לטבח הבא, תוהה המחזה. האם הערות שוליים בספריו של הרב גינזבורג, המתירות בין היתר לקיחת כבד של גוי לטובת הצלת יהודי, מובילות לפעולות קיצוניות? האם להפצת מאמרים כמו "בירור הלכות הריגת גוי" מאת הרב עידו אלבה, ראש הכולל במערת המכפלה, הקובע כי במקרים מסוימים הריגת גוי אינה נזקקת לאישור בית הדין הרבני, היו הדלק שהניע את גולדשטיין? האם שתיקתם של רבנים כמו דב ליאור מול מאמרים אלה עלולה להתפרש כהסכמה עם תכניהם? שאלות מציקות אלו נותרות פתוחות לפרשנות הצופה.

ההצגה, בבימויו של רוני ניניו, מתרחשת בחדר חזרות של תיאטרון ירושלמי. תיאטרון בתוך תיאטרון כדרך להרחקת עדות. המחזאי בתוך ההצגה מבקש לשחזר, כחלק מתחקיר לקראת כתיבת מחזה חדש, את התהליך המחשבתי שהוביל את גולדשטיין לעשיית המעשה, שיש הטוענים נועד לדחוק את הקץ ולקרב כינונה של מלכות שמים.

דוחקי הקץ. שוברים מיתוסים(צילום: ז'רר אלון)

מסקנותיו חושפות לכאורה את מידת ההסתה בפסיקות הרבנים, את רשלנותה של הפרקליטות בשלב חקירת העדים ובחירתה הפחדנית של ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את נסיבות הטבח, לוותר על הגשת כתבי אישום נגד רבנים מחשש שהדבר יוביל להגבלת כוחו של בית המשפט.

בעוד שבהצגה מחליט המחזאי לגנוז את המחזה שאמור היה לזעזע את אמות הספים, במציאות מתעקשים בחאן לקדם דרכו דיון ציבורי על אחד מנושאי הליבה הנפיצים בחברה הישראלית, ולהתעמת עם השלכותיו. "מתפקידיו של תיאטרון יוצר להתעסק במציאות החברתית והפוליטית שסביבו", אומר מיכאל גורביץ', המנהל האמנותי, "יותר משהצגת המחזה היא אקט פוליטי, אני רואה בו צעד מוסרי. המאבק שהמחזה מדבר עליו אינו עם הדת היהודית אלא עם פן מאד מסוים שמסלק מהיהדות את כל אינסוף רבדיה ומותיר אותה עם הגזענות".

הרב שפירא. מחבר "תורת המלך", הלכות הריגת גויים(צילום: נועם מושקוביץ)

גורביץ' מדגיש כי ההצגה נוגעת בין היתר גם בהתרחקות דור הבנים של הציונות הדתית מהוריהם האידיאולוגים. "המחזה עוסק במטמורפוזה שהובילה את דור ההמשך של הציונות הדתית לראות במוביליה אויבים, ובמדינה כבלתי רלוונטית", הוא אומר ומרמז על פלגים כמו נוער הגבעות ופעילי תג מחיר. "במובן זה, ההצגה היא שירות לציבור כיוון שהמחזה מביא לקהל מידע שנעלם מעיניו וחשוב שידע אותו, בעיקר בתקופה בה כל הזמן צצים סביבנו גילויי גזענות. את מקורות הגזענות ושורשיה העמוקים חייבים להכיר ולדבר עליהם".

לפני כחצי שנה, עם פרסומה של תכניית העונה הקרובה של החאן שהציגה בראשי פרקים גם את המחזה של לרנר, נאלץ התיאטרון להתמודד עם נאצות, איומים והפגנה קטנה ורעשנית שלוותה בחשיפה תקשורתית. לקראת הפרמיירה בשבוע הבא נמצאים בתיאטרון בכוננות ספיגה. "אנחנו לא חוששים אבל יש בפירוש סוג של דריכות", אומר המנכ"ל, דני וייס. בתיאטרון יודעים שלצד פרובוקציות ומחאות פוטנציאליות עלולה ההצגה, שמתייחסת גם לדמויות אמיתיות, להוביל לאיומים בתביעות משפטיות.

בחדר החזרות. המתח מורגש(צילום: ז'רר אלון)

"לא היססנו לרגע בנוגע להעלאת המחזה. מטבע הדברים בדקנו את עצמנו מבחינה משפטית ואנחנו עומדים מאחורי ההצגה בלב שלם", אומר וייס ומדגיש: "אי אפשר לבלות את חיינו במחשבה איך מעבירים את הזמן מבלי לעצבן אף אחד. לא לשם כך התכנסנו. ברור לנו שיש אפשרות שנחטוף התנגדויות. נתמודד. לתיאטרון החאן אין דעה פוליטית, אבל יש בפירוש דעה מוסרית. המחזה עוסק בשאלות מוסריות, בטוב ורע שאמורים להיות ערכים אבסולוטיים, בהנחות יסוד ועקרונות משתנים שאולי כדאי לבחון מחדש".

בחדר החזרות של תיאטרון החאן, המתיחות מורגשת. אריה צ'רנר, משחקניו הוותיקים, שמגלם בהצגה לחילופין את הרבנים דב ליאור ויצחק גינזבורג, מתלוצץ ומספר שהחליף את המכונית בקטנוע. "קשה יותר להניח מטען חבלה מתחת לקטנוע", הוא אומר בחיוך קורץ שמנסה להפיג את המתח. כרמית מסילתי, המגלמת את דמותה של מנהלת התיאטרון בו אמור להציג המחזה, מודה שבשבוע החזרות האחרון התגנב חשש ממשי ומעיק. "אי אפשר שלא לתהות מה יקרה אם מילים יהפכו למעשים", היא אומרת.

תיאטרון ומציאות שמתערבבים זה בזה(צילום: ז'רר אלון)

ניר רון, בן דמותו של המחזאי בהצגה, מעדיף לדחוק את המחשבות הצידה ולהתמקד בחזרות האחרונות אך מודה שזה לא תמיד פשוט. "לפני מספר ימים בסוף חזרה על ההצגה נתקפתי בהלה. חשבתי שהדברים עלולים לצאת משליטה", הוא אומר. התחושה החזירה אותו לחוויה מהעבר.

"זה היה בתקופת הלימודים בסטודיו של ניסן נתיב, תחילת האינתיפאדה הראשונה. חזרתי בצהריים משירות מילואים במחנות הפליטים בעזה ובערב הלכתי לראות את 'סינדרום ירושלים' שעשתה גלים. לא היה לי מושג מה מחכה לנו שם", הוא מספר. המחזה האלגורי שכתב סובול עסק בהשתלטות של קבוצת קנאים על ירושלים בתקופת הבית השני. הביקורת המוסוות כלפי השלטון הישראלי בשטחים הוביל הפגנות סוערות בהנהגת חוגי הימין מחוץ לאולם התיאטרון וניסיונות לפרוץ פנימה ולהפריע למהלך ההצגה.

בחאן: רוצים לעורר דיון ולהימנע מפרובוקציות(צילום: ז'רר אלון)

"כל הבלגן התחיל וזה שיתק אותי. הייתי בהלם, נכנסתי ללחץ גדול והלב דפק כמו משוגע. כשההצגה נגמרה אמרתי לניסן נתיב שאני פוחד להיות שחקן. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות באולם תיאטרון. ניסן הרגיע אותי ואמר שזה לא המקצוע אלא אירוע חריג. כשהתחלנו לעבוד בחאן על ההצגה שלנו עכשיו נזכרתי בדפיקות הלב".

רון, כמו מרבית השחקנים בהפקה והציבור הישראלי בכללו, לא נחשף לעובדות שמציג המחזה. "אני חי פה, מחובר למקום ואוהב אותו. הילדים שלי משרתים בצבא. אבל כשאתה רואה את הדברים, כשאתה מבין את המשמעות העמוקה שלהם, אי אפשר שלא להרגיש את האסון מתקרב ומוביל אותנו לחורבן. אני חושב שהמחזה מדבר על מציאות קיימת".

במאי ההצגה, רוני ניניו, מקווה שגם המבקרים את ההצגה יתייחסו לגופו של עניין. "אני חושב שבאמצעות התיאטרון יש כאן אפשרות אמיתית לחבר חוויה אמנותית עם שיח רלוונטי חשוב. היו רבנים שהכריזו שגולדשטיין קדוש ואני שואל מדוע אותם זרמים קיצוניים, שיצרו אווירה שאיפשרה את הטבח, לא הובאו בפני החוק.

האם דיאלוג עם הפלגים הפונדמנטליסטים של היהדות אפשרי? ההפקה החדשה של החאן מעלה ספק. "החברה החילונית לא יודעת להתמודד עם הקנאות שבתוכה, נכנעת לה ומאבדת בכך את דעתה. אנחנו מרעילים את עצמנו בכוונה", אומר לרנר.

כמו בן דמותו הפיקטיבית בהצגה, הוא מריץ בראשו משתפי פעולה, נותני היתרים - אקטיביים או פסיביים - לפעולות קיצוניות כמו זו של גולדשטיין. כמו בן דמותו הפיקטיבית בהצגה, הוא מהלך בזהירות בין הפצצות החכמות שהוא עצמו מנחית.

"אני מודה לסכנות וזה בא לידי ביטוי במחזה", הוא אומר ומדגיש: "יצירה באופן כללי דורשת ממך לקחת סיכונים וזה נכון שבעתיים כשמדובר ביצירה שמבקשים לחזק תהליך ריפוי של חברה חולה. אני מחויב לזה. אני מאמין בכל לבי שיש סיכוי לחיות בארץ הזו בחברה מתוקנת, פלורליסטית, ליברלית, כזו שמאמינה בזכויות אדם ובחמלה אנושית ונקייה מקנאות. בשביל שזה יקרה, חייב להתקיים דיאלוג וזו מטרת המחזה".