זמר ישראלי, בעל להיט אחד, מחפש פרק ב'

האבולוציה של תכניות הריאליטי המוזיקליות היא מרתקת, ובייחוד - מהירה. דארווין דיבר על מיליוני שנים הנדרשות כדי לחולל שינוי גנטי. אבל ב-The Voice זה קרה תוך שלוש עונות בלבד. אם בעבר ההומו-מתמודדוס היה אדם אלמוני עם כשרון שירה אמיתי, הרי שהוא הוחלף בזריזות באדם בעל כישרון מוזיקלי בסיסי בלבד, אבל מצוייד בסיפור אישי קורע לב.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• אני אעשה ממך כוכב, אתה תעשה לי את המוות
• פעם לילי אלן היתה מכונת להיטים
• שפול וולר כוכב עליון: למה רק באנגליה?
  

ועתה, משיבשו מעייני ה"אמא חולה ואבא חסר אונים", והמלהקים נדרשו לאתר זוויות חדשות (הברירה הטבעית, נו), הגענו לשלב הנוכחי של ההומו-מתמודדוס: זמר העבר הנשכח, ששב לסיבוב שני. כש"עבר" יכול, כמובן, להיות גם מישהו שהתפרסם לפני שנתיים. מה שיביא, בקרוב, לגלגול האבולוציוני הבא: בוגרי העונות הראשונות של "כוכב נולד", שכבר ממש מזמן לא הודחו בפריים טיים.

 כבר לא דבש. רעות יהודאי

אבל אנחנו בגלגול הנוכחי, של זמרי העבר שממש היתה להם קריירה. אז את מי כבר פגשנו? בעונות הקודמות אלה היו, בין היתר, גדי אלטמן (אקס "בוטן מתוק בקרקס"), רועי אדרי שהיה בעבר ראפר מצליח למדי, וצילי ינקו (שלנצח יוצמד לשמה הטייטל "זמרת הלווי של שלמה ארצי"). ובעונה הנוכחית כבר נחשפנו למיטל טרבלסי, שהיתה הבטחה גדולה מאד לפני 20 שנה, לרעות יהודאי, ששרה את המגה להיט "דבש" עם ארי גורלי, לאורטל אופק, ששרה בפרוייקט של עידן רייכל, וכמובן גם לגילי ארגוב - שהוא אמנם קטגוריה בפני עצמה, אבל לגמרי משתייך גם לקבוצת אלה שכבר ניסו.

כל הזמרים שהזכרתי שיחקו בעבר את המשחק הקונבנציונלי, שכלל החתמות בחברת תקליטים, יחסי ציבור רציניים וגם שירים שתפסו ברדיו. טרבלסי הוציאה אלבום ב-NMC, שיחקה בתפקיד ראשי ב"סיפור הפרברים" ועוד; גדי אלטמן הוציא שני אלבומים עם "בוטן מתוק", כולל להיט גדול אחד - "כל מה שנשאר"; רוי אדרי (שהפך לרועי אדרי, אחרי שחזר בתשובה), שר עם סאבלימינל והצל את "ילד רחוב"; צילי ינקו הוציאה שני אלבומים והייתה זמרת הלווי של שלמה ארצי במשך 15 שנה; אורטל אופק שרה את הלהיט "מדברים בשקט", בפרויקט של עידן רייכל והוציאה אלבום סולו; וגם רעות יהודאי, שכאמור חתומה על "דבש", הוציאה כבר שני אלבומים.

 זה "כל מה שנשאר" לגדי אלטמן

למרות שהביקורת שלי כלפי תכניות הריאליטי המוזיקליות התעדנה בשנים האחרונות, וגם כתבתי לא מזמן שהן הפכו לפלטפורמה לגיטימית לגמרי לקידום של אמנים - כשזה מגיע לאותו "סיבוב שני" נשאר לי משהו חמוץ מאד בגרון. אני חושב שאפילו במונחים הציניים שכבר התרגלנו אליהם, השימוש הזה בזמרי עבר שמשוועים לחשיפה מחודשת הוא פשוט מקומם.

לכאורה, כל פרסום הוא פרסום טוב. ואם הזמר שנעלם קצת בעולם האמיתי רוצה להזכיר את קיומו לעם היושב לציון דרך תכנית פריים טיים, מה לי כי אלין? אבל כאן בדיוק נכנס הניצול הציני. הרווח של התכנית מהעסקה הוא ברור - דרמה אינסטנט, שתפומפם היטב בפרומואים. שילוב של נוסטלגיה, עם סיפור אנושי מרגש. המתאגרף המובס חוזר לזירה; הבחורה שכבר ויתרה על החלום שבה כדי לנסות ולהגשים אותו בפעם האחרונה, כשהפעם היא מלווה בילדיה שרק שמעו על אמא הזמרת; וגו'.

 רוי אדרי בסיבוב הראשון כראפר

הרווח של האמנים, מהעבר השני, הוא מפוקפק ביותר. כדי לזכות באזכור מחודש של פרצופם וכשרונם, הם נדרשים להיות מתמודדים לכל דבר. רוצה לומר - לעמוד לתחרות מול בני 17. להיחשף ברגעי המתח המביכים של ההדחות. ולנסות לכבוש את ליבם של "המנטורים", שהם מוזיקאים בדיוק כמותם. קולגות (רק מצליחים בהרבה).

המראה של זמר, שכבר עשה משהו בחייו, שר לגבם של ארבעה זמרים אחרים, ומשווע שאחד מהם לפחות יסתובב אליו, הוא פשוט מכמיר לב. וגם מזכיר לך - בבת אחת - את הבלוף המובנה של התחרויות האלה. הרי אם אביב גפן היה מוצא את עצמו באותה סיטואציה, אף כיסא לא היה מסתובב למשמע קולו. וזה אולי היה התרחיש גם במקרה של מוש בן ארי. שניהם מוזיקאים

 מוכשרים ביותר, אבל מה לכישרון שלהם ולמבחן האכזרי הזה?

ואז מגיעה פסגת הציניות - ההסברים שנותנים השופטים למתמודד העגום שלא עבר, ע"ע מיטל טרבלסי או רעות יהודאי. "את פשוט בשלה מדי", "אנחנו מעדיפים מישהו צעיר ולא מגובש, שעוד אפשר לעבוד אתו", ו"התכנית הזאת לא מתאימה לך. את מעולה, את כבר שם". הכל נשמע הגיוני. אפילו מתבקש. אבל אז נשאלת השאלה: למה מראש הבאתם אותן לאודישן? התשובה היא, כמובן, בשביל הפרומואים. הזמרים האלה הגיעו כדי לעשות סיבוב שני. אבל אז גילו, שמישהו פשוט עשה עליהם סיבוב.