הריאליטי הבא הוא... טוב למוזיקה

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• אני הפיקסיז, ואני אפרק אתכם בחצי דקה
• זמר מזרחי שסרח? שכחנו, אתה יכול לחזור
• אריק איינשטיין שאף אחד לא הקשיב לו
  

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על ז'אנר התוכניות האלה (וכבר אמרתי לא מעט). הכל נכון. זו תעשיית אשליות, שבנוייה על ניצול ציני של סיפורים אנושיים קורעי לב, הבטחות שווא בדבר זינוק מטאורי לשמי המוזיקה הישראלית, ומעט מאד יצירתיות או כבוד אמיתי ליצירה ישראלית מקורית.

התחילו בריאליטי ונארזו למוזיקה. שירי מימון, שי גבסו ונינט טייב(צילום: גבי מנשה)

כל זה לא עומד להשתנות. להיפך. התחרות בין התוכניות והרף ההולך ומשתגע יביאו לכך שהפוקוס ימשיך לעבור מהמתמודדים לשופטים/ מנטורים, שמצידם יילכו ויתרחקו מעולם המוזיקה בואכה אומת הסלבס. ובמקביל, בהיעדר כשרונות גדולים חדשים (כי כמה זמרים נפלאים עוד יכולים להתחבא במדינה הפצפונת הזו), ניחשף ליותר ויותר סיפורים קורעי לב שמאחורי המתמודדים.

ובכל זאת, במקום לבכות ללא הרף עדיף תמיד להביט נכוחה. והמבט הזה מגלה גם כמה זוויות חיוביות של הסיפור. קודם כל - המוזיקה מככבת בפריים טיים. נכון, בצורה מאד מניפולטיבית, שלא ממש עושה חסד עם יוצרים צעירים ועם יצירות שאינן מיינסטרים מוחלט, ובכל זאת. מוזיקה.

העניין הוא, שאין באמת אלטרנטיבה. טובי המומחים ניסו לפצח את החיבור הזה, שבין מוזיקה וטלוויזיה, והגיעו למסקנה זהה: זה לא עובד. לדבר על מוזיקה זה משעמם, לצפות בה זה גם לא להיט גדול. הדרך היחידה שבה המוזיקה הופכת למעניינת באמת, מבחינה טלוויזיונית, היא כאשר דוחסים אותה לתוך פורמט תחרותי. לא יעזור. ולכן, זה הכל או כלום. או שתקבלו מוזיקה בפריים טיים דרך ריאליטי מוזיקלי, או שלא תקבלו שום דבר (אותו שום דבר שהיה פה, עד ל"כוכב נולד").

הפוקוס עובר לשופטים, אבל היי, לפחות המוזיקה בפריים טיים(צילום: טל גבעוני)

לעניין הזה יש גם תוצרי לוואי מבורכים, כמו שימורה של המוזיקה כאלמנט עדכני וסקסי - בעיקר בקרב אנשים צעירים. שהרי בפועל, בשטח, המוזיקה הישראלית הנוכחית היא סצינה חבולה, עצובה ונטולת תקוות גדולות. התוכניות הטלוויזיוניות מצליחות, במובן הזה, לספק לתדמית שלה סוג של החייאה מלאכותית. כזו שאולי תחזיק את המותג בחיים, עד שתעשיית המוזיקה תחזור לעצמה, ותלמד איך להתנהל מחדש בעידן האינטרנטי/ חינמי הנוכחי.

כשאתה רואה חלק מהנאמברים של "אקס פקטור", למשל, אתה כמעט מאמין שיכול להיות פה גם משהו נוצץ וגדול מהחיים, ולא רק מוזיקאים עם ג'ינס מהוה ומבט עגום בעיניים, שנוסעים להופיע בפאב ליד נתניה כדי להביא הביתה כמה מאות שקלים. במקרה הטוב. מורל ותדמית, במקרה של מוזיקה, הם אלמנטים קריטיים, שיכולים גם להפוך לנבואה המגשימה את עצמה.

מה שמביא אותנו לעניין המרכזי, אפרופו תעשיית המוזיקה המקומית: יש פה כרגע רק שתי חברות תקליטים גדולות. NMC יונייטד והליקון. שתי החברות ממעטות מאוד בהחתמת אומנים חדשים, מהסיבה הפשוטה שאין טעם. אנשים כבר לא רוכשים דיסקים. הם גם לא ממש קונים את האלבום באינטרנט. ובעידן של כל כך הרבה ערוצים ואתרים, ההשקעה הכספית המרכזית סביב אמן חדש לא קשורה בכלל למוזיקה, אלא לשיווק וליחצנות. רוצה לומר: עיקר המשאבים נועדים כדי להביא את המוזיקאי לתודעה הרחבה.  

לא רק להופעה בפאב בנתניה. אביתר קורקוס

יחצ"ן בחברת תקליטים היה מוכר את אמו, צאצאיו ונשמתו, כדי להבטיח לאחד המיוצגים שלו הופעה ב"כוכב נולד" או ב"אקס פקטור". היא היתה משמעותית מבחינת החשיפה הרבה יותר מקמפיין שלם של ראיונות בעיתונים, התארחות בתכניות רדיו והצגת שיר חדש באינטרנט. אבל הסיכוי לאירוח כזה הוא אפסי - אלא אם אתה מייצג את ריטה, שלמה ארצי וגו'.

אז מה עושים? הולכים הפוך. במקום שחברות התקליטים יהפכו את העולם כדי לקדם אמן חדש ולהביא אותו לתודעה, הן פשוט קוטפות את הפירות של תכניות הריאליטי. כשאתה מתחיל לעבוד עם מישהו שהגיע לשלבים מתקדמים בתוכנית כזו וכבר זכה לחשיפה נאה, עקפת בבת אחת מכשולים אדירים בעולם האמיתי - במונחים של כסף וזמן.

כמובן שזו מציאות לא הוגנת, כלפי המוזיקאים שלא משתתפים באותן תכניות. וברור שיש פה עיוות בחלוקת התפקידים. במקום שהכשרונות יתגלו בידי אנשי המקצוע בחברות התקליטים, הם יתגלו בידי המלהקים של "טדי הפקות". אבל זה המצב. תכניות הריאליטי מחליפות את חברות התקליטים, שהן גם ככה חלשות מדי כרגע, לפחות בתחום של איתור הכשרונות. משם, מהרגע שהכישרון כבר סומן בטלוויזיה, ניתן להמשיך בדרך המסורתית של טיפוח, ליווי ועבודה קשה והדרגתית. מה שמנסים לעשות, למשל, עם יובל דיין מ"דה וויס".

כמובן שהיפוך המגמה הזה יכול לעבוד בעיקר בז'אנרים קלילים ופופולריים יותר, כמו פופ או מזרחי. אני מתקשה להאמין שסינגר סונגרייטר עמוק ואמיתי יוכל להתגלות בערוץ 2. להקת

 בנים, מהעבר השני, או כל תוצר מהונדס אחר (ולגיטימי לגמרי), יכולים לפרוץ בקלות דרך אותה פלטפורמה. במובן הזה, "אקס פקטור" היא התכנית שהולכת הכי רחוק עם היומרה להפוך למגלת כשרונות, במובן המקצועי של שוק המוזיקה. הנאומים של עברי לידר, על מה מתאים כרגע לשוק הישראלי, הם לפעמים קצת מגוחכים ביומרה שלהם, אבל הכוונה הבסיסית שמאחוריהם נכונה לגמרי - אנחנו לא סתם מאתרים את מי ששר יפה, אלא את מי שיש לו סיכוי ממשי להשתלב במציאות האמיתית של המוזיקה הישראלית. בדיוק לצורך הזה לקחו מתמודדים נפרדים בתכנית, ותפרו מהם להקת בנים; או חיפשו גימיקים שעובדים, הסטורית, כמו צמד אחיות או אחים.

בשורה התחתונה, בנוסף לניסיון הבסיסי לייצר רייטינג גבוה ככל האפשר, יש כאן גם יומרה חדשה, של בניית כוכבים שבאמת יהיה להם מקום בעולם של אחרי התוכנית. מה שמוביל אותי להמלצה הבאה - יש שיגידו העגומה, אחרים יאמרו המציאותית: אם אתה כישרון מוזיקלי שמת להתגלות, עדיף לך להתחיל את הדרך בתוכנית ריאליטי, מאשר לפנות לחברת תקליטים. זה יקצר לך אינספור הליכים. ואל תדאג - אם תבלוט בתוכנית, חברת התקליטים עוד תרוץ אחריך.