'אנשים שהם לא אני': אשה ישראלית חדשה
היוצרת הדס בן ארויה משחקת ב"אנשים שהם לא אני" את דמותה של ג'וי, צעירה העוברת בין קשרים רומנטיים מנותקים רגשית - מצב המשקף את הדור אליו היא משתייכת. למרות דמויות לא מאוד מורכבות, הסרט משרה תחושה של אמינות כמעט תיעודית ומצטרף לגל קולנועי נשי חשוב ומעניין
הדס בן ארויה כתבה, ביימה, הפיקה ומופיעה בתפקיד הראשי בסרט הביכורים שלה "אנשים שהם לא אני". זוהי ללא ספק משימה תובענית (שהיא עומדת בה בהצלחה), אך בעיקר יש בכך מידה של אקסהיביציוניזם שבן ארויה עושה בו שימוש נבון, מדויק ומודע לעצמו.
כבר בסצינה הראשונה של הסרט, בן ארויה מופיעה חשופת חזה ופונה בדמעות אל הצופה. למעשה, היא צופה במסר מצולם ששלחה לחבר שלה שזה עתה נפרד ממנה. זוהי סצינה שיש בה ממד אינטימי ומתריס כאחד, ולא פחות מכך – בן ארויה מצטרפת בכך למסורת של במאיות שכיכבו בסרטיהן (הגר בן אשר ומיכל בת אדם), והפכו את גופן העירום להצהרה החותרת תחת המבט הגברי המסורתי בדימוי הקולנועי-נשי.
"אנשים שהם לא אני" – הכותרת המתעתעת כמו תובעת מאיתנו להתייחס אל גיבורת הסרט כאל מי שהיא בה בעת בן ארויה עצמה ודמות בדיונית. הסרט עוקב אחר ג'וי, צעירה העובדת במשרה חלקית במשרד פרסום ואמנית וידיאו בהתהוות. היא פוגשת בידיד ותיק שזה עתה שב מברלין (יונתן בר אור), אך מערכת היחסים ביניהם אינה מתפתחת לכדי קשר משמעותי – בעיקר משום שנדמה ששניהם חוששים מכך.
במקביל היא פוגשת בשיפוצניק שהגיע אל תל אביב מהקיבוץ (מאיר טולדנו), ובא לראות את החדר שהתפנה בדירה שהיא שוכרת. שותף פוטנציאלי היא לא מוצאת בו, אך מישהו לסקס מזדמן בהחלט כן – לא משהו שעוזר לה להתגבר על האקס (נצר חריט), שהיא אינה חדלה מלקוות שאולי יחזור אליה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
- "הכחשה": כמו עוד שיעור בהיסטוריה
- "יופי נסתר": הסרט הגרוע של השנה שעברה
- "הנוסעים": החלל החיצון כל כך ריק
- "לאן נפלוש עכשיו": מייקל מור מרוכך
"אנשים שהוא לא אני", שהחל למעשה כסרט הגמר של בן ארויה בבית הספר לקולנוע ע"ש טיש באוניברסיטת תל אביב, עוסק בצעירים תל אביבים המסתובבים סביב הזנב של עצמם. עכשיו קוראים להם "דור ה-Y", אך הקיטלוג הזה לאותיות האל"ף-בי"ת רק משכיח מאיתנו שפגשנו אותם בעבר, בסרטים שהתייחסו לשמות הקוד "דור ה-X" ו-"Mumblecore", ואפילו בדמותו של אנטואן דואנל הצעיר בסרטיו של פרנסואה טריפו.
בחירתה של בן ארויה ללהק את עצמה לתפקיד הראשי הופכת למעשה את הסרט לסוג של בחינה עצמית שהיא גם בחינה של דור שהיא שייכת אליו וחלק ממנו. זהו דור שמנהל את חייו באמצעות סמארטפונים ו-ווטסאפ, מתקשה ליצור קשר עין, להביע רגשות ולהתבטא באופן רהוט בעל פה, ובעיקר מתבל את העברית שבפיו ב"סורי", "קול" ו"כאילו".
הצפייה בסרטה של בן ארויה יוצרת תחושה של תיאור אמין מאוד, אותנטי, כמעט תיעודי אפילו, של סביבה חברתית מנותקת מהעולם (לג'וי אין מושג שאנגליה היא אי) ומדור ההורים (כל שאנו יודעים על ג'וי הוא שהיא באה מאשדוד), ושההווה שלה מסתכם בלא-כלום אחד גדול.
אתה מתבונן בגיבוריה של בן ארויה בשעשוע, לעיתים אפילו בהתנשאות (שאינה מוצדקת כלל, ובכל זאת), שמח על שאינך שם ואולי מעולם לא היית, ואז מגיעה סצינת הסיום של הסרט – שאותה, כמובן, לא נחשוף – ומראה את הכמיהה האובססיבית למגע וקשר. זהו הרגע שבו "אנשים" נהפך לסרט מרגש בכנותו, ושבו נופלות כל המסכות הציניות.
"אנשים", שזכה לאחרונה בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל מר דל פלטה הנחשב, מצטיין גם בכל הנוגע לעבודת הצילום (מידן ארמה). כמה מהסצינות בסרט מצולמות בשוטים ארוכים שחושפים את התנועה חסרת התכלית של הגיבורה שלו. שחקניו, ללא יוצא מהכלל, מעצבים דמויות מבולבלות וסימפטיות גם אם לא מורכבות במיוחד, בלשון המעטה.
ולא פחות חשוב: בן ארויה וסרטה מצטרפים לקבוצה מרתקת של יוצרות צעירות (טלי שלום עזר, מיכל ויניק, טליה לביא, הדר מורג, יעל קיים ומיה דרייפוס, רשימה חלקית בלבד) שמעצבות על הבד קול נשי ייחודי המגובה בתפיסה אסתטית חריגה. "אנשים שהם לא אני" נהפך אפוא לחלק משיח ההולך ומתהווה של קולנוע העוסק בזהות, מהות וסביבה נשית – גם אם, בדרכו החיננית, נדמה שהוא מסרב להגדרה הזאת.
