"האויב שבפנים: פרק הסיום": זומבים לא מתים, רק מתחלפים
אחרי חמישה עיבודים למשחק המחשב "Resident Evil", החליט פול וו.ס. אנדרסון להפסיק לשכפל זומבים. אבל האם "האויב שבפנים: פרק הסיום" הוא סוף פסוק לפרנצ'ייז? גם אם הסיפור תם ונשלם, זה לא אומר שאי אפשר לקשקש משהו חדש כמו בעבר. לפחות כל עוד אשתו מילה יובוביץ' בעניין
סדרת הסרטים האיומה "האויב שבפנים" היא גם העיבוד הקולנועי המצליח ביותר למשחקי מחשב. הפקת חמשת הסרטים הראשונים (2002-2012) עלתה כ-250 מיליון דולר והכניסה כ-950 מיליון. חמור מכך: שני הסרטים האחרונים בסדרה היו הרווחיים ביותר, כך שהקהל לטמטמת הזו לא מתנדף כפי שניתן היה לקוות.
השם שניתן לסרט הוא הדבר הטוב ביותר שיש בו: "האויב שבפנים: פרק הסיום" ("Resident Evil: The Final Chapter"). חדי העין ישימו לב שגלומה בו הבטחה לגאולה מהסדרה או, לכל הפחות, מהגלגול הנוכחי שלה הנשלט על ידי הבמאי תסריטאי פול וו.ס. אנדרסון, ואשתו הנאווה השחקנית מילה יובוביץ'. בראיונות שהזוג מעניק לגופי תקשורת לקראת יציאת הסרט שניהם מדברים מפורשות על סיום הסדרה. העלילה אכן רומזת שהגענו לנקודה בה אכן הדברים יכולים להסתיים. מדוע, אם כן, מוקדם מדי לצאת מהמקלטים? (או, ליתר דיוק, מבונקר המחסה מאפוקליפסת הזומבים המשתוללת בחוץ).
אלו שצפו בחמשת הפרקים הקודמים בוודאי כבר קלטו את מאפייניה ומבינים כי מוטב לשמור על סקפטיות בריאה. נקודת המוצא, אם יש צורך להזכיר, היא סדרת משחקי המחשב המצליחה הנושאת שם זה. ביום שישי האחרון, במקביל לעליית הסרט, הגיע לחנויות הפרק המי-יודע-כמה "Resident Evil 7: Biohazard". נדמה כי מי שמתלבט אם לשחק בו או לצפות בסרט טוב יעשה אם יעדיף את האפשרות הראשונה. הרוח של משחקי מחשב - נעשה אותם כל עוד אנשים יקנו אותם - שורה גם על סדרת הסרטים. אין כאן באמת סיפור גדול אלא אוסף של סיטואציות חוזרות, משתכפלות ומתערבבות מחדש. מאגר מצומצם של דימויים שכבר מוצה בפרקים הקודמים.
צופי הסדרה יודעים היטב שהגבול בין חיים ומוות איבד זה מכבר את משמעותו בסדרה. דמויות מתות רק כדי שנגלה כי ניצלו בדרך נס. ואולי אלו לא הדמויות שמתו אלא כפילים שלהן שגודלו במעבדה - וכאלו תמיד עלולים לצוץ. דמויות לוחמות כתף אל כתף, רק כדי להחליף נאמנויות ולחזור ולהחליף אותן. ואם הן לא בוגדניות, הרי הטכנולוגיות של תאגיד אמברלה מאפשרות להשתלט על התודעות או לייצר אותן. הגיבורה מתחילה כאדם רגיל, זוכה לכוחות-על, מאבדת אותם, מקבלת אותם מחדש ומאבדת אותם. זה קורה כל כך הרבה פעמים שכבר לא ממש משנה או אכפת.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"חי את הלילה": הכל באשמת בן אפלק
"הגיבורים של בוסטון": אנושיות בצל טרור
בתחילת הסרט ה"המלכה האדומה" מגלה לאליס שקיים נוגדן לווירוס ה-T, זה שהפיץ את המחלה שהפכה אנשים לזומבים והחריבה את העולם ואת המין האנושי. "הכוורת" - המעבדה המקורית של התאגיד - היא המקום בו נמצא הנוגדן. המעבדה נמצאת מתחת לחורבות עיר ראקון סיטי (אתר התרחשות בפרק השני של הסדרה), ואליס אמורה תוך 48 שעות לחזור לשם ולהשיג את הדבר היחידי שיוכל לחסל את הזומבים ולהציל את שארית הפליטה האנושית.
יש הרבה אקשן רעשני, אך בעריכה כה מקוצצת ובמרחק צילום קרוב עם מצלמה לא יציבה, עד שלעיתים לא ברור מה קורה, ממילא אין יכולת להתרשם מתנועות הלחימה. דמויות יבואו וייעלמו. ברצף המייגע של הסרט וסדרת הסרטים, גם הרגעים שבהם הדמויות המרכזיות עומדות לפני מותן יחוו באדישות. בשביל האקשן כבר עדיף לחזור אל הסרטים שמהם אנדרסון שואל רעיונות.
אנדרסון ויובוביץ' הפכו לזוג לאחר עבודתם על הסרט הראשון בסדרה. ששת הפרקים הפרושים על פני 15 שנה מהווים, כך ניתן לנחש, יסוד משמעותי בקשר שלהם. בסרט הנוכחי בתם בת ה-9 אוור קיבלה את תפקיד תוכנת האינטליגנציה המלאכותית "המלכה האדומה". האופן בו תוכנה זו קשורה לדמות של אליס בסרט הוא רעיון המהדהד באופן נאה את הקשר של אם-בת. הרגע הזה, המספק סוג של הצצה ציבורית לעולם הפרטי של אנדרסון-יובוביץ' הוא הרגע היחידי בו הצילום הכעור, האקשן הגנרי, העלילה שהפכה לפקעת לא קוהרנטית - כל אלו מונחים לרגע קצר בצד. אבל הרגע הבודד הזה רחוק מלהצדיק צפייה בסרט, ובוודאי לא צפייה בכל ששת הסרטים.
"האויב שבפנים: פרק הסיום" (ארצות הברית) - במאי: פול וו.ס. אנדרסון. שחקנים ראשיים: מילה יובוביץ', איאן גלן, רובי רוז, וויליאם לוי, אלי לארטר ושון רוברטס. אורך הסרט: 107 דקות.
