"נשות המאה ה-20": סיפור התבגרות חינני
אם חד הורית מבינה שבנה המתבגר ג'יימי, זקוק לעוד דמויות משפיעות בחייו ולכן משכירה שני חדרים פנויים בביתה לגבר רגוע ולצלמת צעירה. שלוש הדמויות האלה, בתוספת חברתו הטובה והפתיינית של הבן, מקיפות אותו והופכות את "נשות המאה ה-20" לדרמה סימפטית ומקורית למדי
בין שלל עיסוקיו (במאי וידאו קליפים, עיצוב גרפי של עטיפות אלבומים, צילום תיעודי ואמנותי ונישואים לאמנית והבמאית מירנדה ג'ולי), הספיק מייק מיילס גם לביים שלושה פיצ'רים. בשני סרטיו הקודמים הוא גילה משיכה לאלמנטים ביוגרפיים – כאשר עיבד ב"מצוץ מהאצבע" (2005), את ספרו של וולטר קים, ובוודאי ב"בגינרס" (2010) שהיה מבוסס על יציאתו מהארון של אביו בגיל 75.
נדמה כי מה שמושך את מיילס באותם הדים אוטוביוגרפיים הוא הרגע של אפשרות ההתחלה או ההתחלה מחדש. בין אם מדובר בשלהי גיל הנעורים ובין אם בשינוי המפתיע שיכול להתחולל בגיל מאוחר. סרטו השלישי "נשות המאה ה-20" ("20th Century Women") ממשיך במגמה זו ואוחז בה בשתי הקצוות – כשנער בן 15 ואימו בת ה-55 עומדים במרכז הסרט. שתי הדמויות מבוססות על יחסיו של מיילס ואימו המנוחה (מבלי להיות גילום ישיר של יחסים אלו), אך לא מדובר רק על יחסי אם-בן. כפי שמרמז הריבוי בשם הסרט יש בו עוד שתי נשים התורמות, כל אחת בדרכה, לדרך בה מתבגר הגיבור.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
נקודת מוצא זו מאפשרת לעסוק ביחס המורכב אותו תופסות בנות המין השני במחשבתו של המתבגר. מה שיכול להיות בסיס לקומדיית חרמנות וולגארית מעובד בידיו של מיילס למשהו שונה בתכלית. זוהי דרמה-קומית על תהליך התבגרות שבו שלוש נשים, שלכל אחת יש את החן ואת הפגמים שלה, מתווכות בין הנעורים והבגרות. ניסיון של הנער להבין את העולם, אבל ללכת בדרך המורכבת יותר, ולעיתים גם מבלבלת, הנוצרות כאשר הוא חולק את הפרספקטיבה הנשית.
הסרט הסימפטי, שזיכה את מילס במועמדות לפרס האוסקר לתסריט מקורי, ממקם את העלילה בשנת 1979 בסנטה ברברה שבקליפורניה. הוא גדוש בסממנים של המקום והזמן - התלבושות, המכוניות ובעיקר המוזיקה ותרבות הפאנק ששיריה מהווים מרכיב מרכזי בפסקול ובחייהן של הדמויות. וייב נוסטלגי של יוצר שהיה שם ומשחזר את הרגע התרבותי המכונן של נעוריו עם הרבה שירים מוקדמים של ה"טוקינג הדס".
ג'יימי (לוקאס ג'ייד זומאן) גדל ללא נוכחות של אביו בחייו לאחר שזה נפרד מאימו והתרחק משניהם. האם דורותיאה (אנט בנינג בהופעה חיננית) היא אישה נאורה החושבת מחוץ לקופסא ולא נוהגת להסתיר את דעותיה. היא ניחנה במספיק מודעות עצמית כדי להיות פמיניסטית ללא סיסמאות, מספיק חופשייה במחשבתה כדי לנסות להסתגל לעולם המשתנה מסביבה, ומספיק רגישה כדי להבין שהיא לא לגמרי מצליחה בכך. ככל שהבן שלה מתבגר היא מגלה שמידת החופש והמחשבה העצמאית אותם ניסתה לפתח בו אינה מספיקה. נדרשות דמויות נוספות בחייו בכדי להשלים את המסע אל הבגרות.
בבית שבו השניים גרים יש שני חדרים פנויים שאותם דורותיאה משכירה. החדר הראשון מושכר לוויליאם (בילי קורדופ) גבר משופם ושליו המשלם את שכר הדירה באמצעות שיפוץ של הבית. החדר השני מושכר לצלמת צעירה בשם אבי (גרטה גרוויג) שבתחילת הסרט מגלה כי למרות שהיא הבריאה ממחלת הסרטן, ספק אם היא תוכל להביא ילדים לעולם.
הדמות השלישית היא נערה בת 17 בשם ג'ולי (אל פנינג), חברת ילדות של ג'יימי שלא מסתדרת עם משפחתה ולכן נוהגת להתגנב בלילות לחדרו ולמיטתו. חרף גילה הצעיר היא מעורבת בלא מעט עניינים מיניים עם בנים – אך לא עם ג'יימי. היא רואה בו ידיד קרוב, אולי סוג של אח, ולכן הודפת את ניסיונותיו המהוססים של האומלל להתקרב לנערה במיטתו.
לא קשה לזהות בנקודת מוצא זו גרסא נוספת לסוג המשפחות הרווח בקולנוע העצמאי האמריקני. משפחות או קבוצת אנשים המהווה סוג של משפחה חלופית. בדרך כלל הן לא מתפקדות אך נעות לעבר השלמה מנחמת עם התכונות האקסצנטריות של בני המשפחה. יחסית לרוב מקבצי הדמויות בסרטים אלו "נשות המאה ה-20" מציג דמויות מתונות, ודינאמיקות המותוות באופן אמין.
דורותיאה מנסה להפוך את וויליאם לנוכחות הגברית החסרה בחייו של ג'יימי, אך כשהחיבור לא ממש עובד היא מחליטה לפנות לאבי וג'ולי ולבקש מהם ליטול חלק פעיל בתהליך. לתת להן להפוך אותו לקרוב יותר לחייהן ולמחשבותיהן.
מיילס משתמש בכמה תחבולות "ספרותיות" והבולטת שבהם היא שימוש בקולות הדמויות כמספרים. לעיתים הם אף מתייחסים לאירועים שיתרחשו שנים לאחר אירועי הסרט, או נותן לדמויות להיות המספרים של סיפור חייהן של הדמויות האחרות – עד הגעתן למקום והזמן שבו מתרחשת עלילת הסרט.
לא כל התחבולות הללו עובדות, ובוודאי שלא כולן הכרחיות. מצד שני, לא ניתן להאשים את הסרט בהפיכה לאוסף של גימיקים סגנוניים. בזכות התסריט והמשחק הדמויות מעוררות חיבה, גם כאשר, ואולי בעיקר כאשר, הפגמים האנושיים שלהן נחשפים.
