מחדל ההצפות: "הדבר הזה ילך ויחריף"
תשתיות ישנות שקורסות מדי שנה, מחדלי תכנון ידועים מראש, פיזור האחריות בין שלל רשויות ומשרדי ממשלה ומיליוני קוב של מי גשמים שמתבזבזים לים. אחרי עוד יום של סערה והצפות במרכזי הערים ברור שישראל לא ערוכה לחורף. צללנו אל המים העכורים של תעלות הניקוז וגילינו מדוע גם בחורף הבא נראה מכוניות שוקעות במים
הרוכלים בשוק הכרמל ידעו אתמול (ראשון) מראש שמדובר בעוד יום עבודה אבוד. הגשם ניתך בלילה, השלוליות נקוו בבוקר במקומות הרגילים, הגישה לשוק הפכה לרטובה ומסורבלת, בכמה מקומות בלתי אפשרית, הלקוחות כמעט שלא הגיעו. שגרה. מטח אחד של גשם, והמדינה חצי מושבתת. אבל ברצף הסערות שפקדו את המדינה לפני כשבועיים זה לא עלה רק בפרנסה אלא גם בחיי אדם. המחיר הכי כבד שניתן לשלם. מוטי בן שבת, סתיו הררי, דין שושני, מג'ד קאסם סואעד, ערן הרנשטט, עמרי אבו ג'נב, עלי אגבריה: שבעת הנספים בשיטפונות החורף הנוכחי מסמנים את ראשיתו של גל עכור.
מזג האוויר הקיצוני שפקד את ישראל השנה, כך מסכימים כמעט כל המומחים, עלול להתגלות כריטואל עונתי וקטלני. גשמי הזעם, שניתכים מהשמיים בעוצמה רבה ובפרקי זמן קצרים מבעבר אמנם ממלאים את הכינרת, אך גם מציפים בבת אחת את הרחובות והופכים אותם למלכודת מוות גועשת ובוצית. עובדה: יותר ממחצית הקורבנות לעיל המוזכרים בפתיח נהרגו בתוך הערים. שניים מהם בסך הכל ירדו במעלית. השיטפונות תפסו אותם, אותנו, לא מוכנים.
אירועי השבועות האחרונים מטילים זרקור על תשתיות הניקוז של מדינת ישראל, שבדרך כלל נותרות קבורות מתחת לקרקע ולתודעה הציבורית. מדובר באותה מערכת מסועפת של צינורות, מאגרים, מחסומים ונקזים, שאמורה לאפשר את המשך החיים התקינים גם תחת מטח כבד של גשם. במקומות רבים מדי המערכת הזו כשלה לאחרונה ועלתה על גדותיה.
פרויקט מיוחד של "24 שעות" צלל אל המים המסובכים של תשתיות הניקוז וסייר בין סבך הצינורות האמורים לפלוט את מי השיטפונות לים. בעזרת מומחים ונציגי רשויות ניסינו להבין היכן טמונה הבעיה שהפכה את ישראל לשלולית אחת גדולה בשבועות האחרונים, ובעיקר - היכן נמצא הפתרון.
למי יש מיליארד שקל?
אבל לפני הכל צריך להתחיל מהבעיות, ופעמים רבות ההצפות נובעות מתכנון לקוי. כלומר, כבר בשלב התכנון ברור כי במקרה של סערות ההצפות הן בלתי נמנעות. "כל הערים הגדולות במישור החוף ובמפרץ חיפה - נתניה, חדרה, תל־אביב, אשדוד - יושבות על נחלים, שבזמן סערה לא מצליחים להכיל את כמות המים ומהווים עצם בגרון", מסביר ההידרולוג ד"ר אלעזר במברגר, בעלים ומנכ"ל חברת הידרומודול המתמחה בתחום הניקוז. עדות עוצמתית לכך ראינו בנהריה, שנחל הגעתון חוצה אותה לשניים: בסערה שהתרחשה לפני שבועיים הציף הנחל חלקים נרחבים מהעיר, גרם למותו של מוטי בן שבת ולנזק אדיר לרכוש.
הכל מתחיל בתכנון: קחו למשל את פרויקט המסילה הרביעית באיילון. הבעיה היא שהנחת מסילה כזו תצר את תעלת נחל איילון בכ-60 אחוז, מה שיגביר משמעותית את הסיכון, הגבוה ממילא, להצפות.
לא כולם הופתעו מכך. כפי שפורסם באתר "זמן ישראל", כבר ב־2010 עתרו תושבים ופעילי סביבה לבג"ץ, בעקבות הקמתו של קניון ארנה בנהריה. הם התריעו על כך שבמהלך בניית הקניון, היושב על תוואי הגעתון, "הוכנס" הנחל לתוך תעלה צרה שעוברת מתחת לשטח הקניון. בעת סערה, הזהירו העותרים, תהפוך התעלה לצוואר בקבוק ותגרום להצפה חמורה בסביבתה. זה בדיוק מה שקרה בסערה האחרונה: מבלים ששהו בקניון מצאו עצמם לכודים בתוכו, ופונו לבסוף רק בזכות משאית צבאית שנחלצה לעזרתם. האזור כולו הפך לנהר שוצף. מאכזב לגלות שבעת הדיון בעתירה בג"ץ הכיר בכך שנפלו פגמים בתכנון התעלה, אך אישר את הקמתה בכל זאת. ההחלטה הזו מעידה על היחס המזלזל־משהו של הרשויות - מגורמי התכנון והאכיפה ועד לבית המשפט העליון - באיתני הטבע.
המחדל הבא שכולם ידברו עליו בעוד כמה שנים עומד להתרחש כנראה בנחל איילון. זאת דוגמה מצוינת לאינטרסים מנוגדים. מצד אחד, פרויקט תחבורתי בעל חשיבות עליונה כמו מסילת הרכבת הרביעית באזור המרכז. מהצד השני, ביצוע התוכנית כמו שהיא משורטטת על הנייר כיום יוביל בוודאות להצפות בתל־אביב. בשנים האחרונות מקדמת חברת נתיבי ישראל פרויקט להנחת מסילה נוספת באפיק נחל איילון, מה שאמור להקל משמעותית על תנועת הרכבות בציר העמוס ביותר בישראל. הבעיה היא שהנחת מסילה כזו תצר את תעלת נחל איילון בכ־60 אחוז, מה שיגביר משמעותית את הסיכון, הגבוה ממילא, להצפות.
אחד הפתרונות הוא הקמת תעלת ניקוז תת־קרקעית (מובל), שתעבור מתחת לדרום תל אביב ותפנה חלק ממי השיטפונות באיילון לים, באזור חוף העלייה ביפו. עלות הקמת התעלה הזו עומדת על כמיליארד שקלים. במשרד התחבורה רוצים להתחיל בעבודות על המסילה הרביעית עוד בטרם תושלם תעלת הניקוז, אך מבחינתו של ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי מדובר באסון. "הנחת מסילת הרכבת הרביעית בלי השלמת מוביל הניקוז תסכן באופן ממשי את סביבות נתיבי איילון, אף מעבר לסכנה הנשקפת להן במצב הנוכחי", כתב לאחרונה חולדאי, המצולק מהשיטפונות שפקדו את עירו, למשרד התחבורה. הוא אף איים כי יערים קשיים על הקמת המסילה כל עוד התעלה לא תושלם.
מי שמתנגדים באופן נחרץ להקמתה של התעלה מלכתחילה הם חלק מארגוני הסביבה. לדבריהם יש להשקיע את מרב המאמצים במניעת השיטפונות באיילון על ידי טיפול במים במעלה הנהר, באמצעות הקמת מאגרים ובריכות הצפה, עוד לפני שיגיעו לאזור תל אביב. יש לציין כי בימים אלה מוקמים מאגרים שכאלה במעלה האיילון, אך לדברי הארגונים הללו מדובר בהשקעה קטנה מדי ויש להגדיל אותה, על חשבון תעלת הניקוז. "תעלת הניקוז מפקירה את חוף עלייה ביפו", אומרת דליה טל, רכזת נחלים בעמותת "צלול". "זו גם סכנה בטיחותית. דמיין לעצמך שלפתע יש שיטפון באמצע החוף, כשיש בו אנשים".
מנגד אומר ד"ר במברגר, שהחברה שלו מעורבת בעבודות ההידרולוגיה על המסילה הרביעית, כי תעלת הניקוז היא הפתרון המרכזי למניעת שיטפונות באיילון. "במאזן הערכים של הארגונים הסביבתיים, הם מעדיפים את ההצפה של תל אביב על פני הפגיעה בטבלאות הגידור (סלעים שנוצרו מאצות ים - א"א) בחוף העלייה ביפו", הוא אומר.
ניתן לחלוק על הארגונים הירוקים, אך כפי שראינו במקרה של קניון ארנה בנהריה, במקרים רבים ההתרעות שלהם התבררו כנכונות. לדברי מאיה יעקבס, מנכ"לית "צלול", "יש המון דברים שניתן לשפר בתחום התשתיות. כבר שנים שאנחנו מדברים עם רשות המים, משרד האנרגיה והמים והמשרד להגנת הסביבה, וכולם מגלגלים עיניים וחושבים שלא יורד פה מספיק גשם אז זה לא שווה את ההשקעה".
ולא רק באיילון, גם בשכונות חדשות רבות שקמות בכל רחבי הארץ - תשתית הניקוז לקויה מראש ובמודע. הסיבה היא שההשקעה הכספית בשיפור התשתיות פוגעת בהליך אחר שמקדמת הממשלה במרץ - הוזלת עלויות הבנייה: הרצון להקים שכונות, ומהר, לא תמיד מסתדר עם הצורך בהקצאת תקציבים לשיפור יכולתן של מערכות הניקוז.
האחריות? היא לא שלנו
במשרדי הממשלה מבינים היטב ששינויי מזג האוויר, ההאצה בבנייה והמחסור בתכנון עלולים להתגלות גם בחורפים הבאים כשילוב קטלני. "מה שהיה פעם קיצוני הופך להיות היום יותר תדיר", מודה רחלי קולסקי, מנהלת אגף קרקע ומים במינהל התכנון, "ואנחנו יודעים שהדבר הזה ילך ויחריף". השיחה עם קולסקי, אגב, מתרחשת בעת שהיא בחופשת מחלה - בשבוע שעבר החליקה בגלל הצפה ברחוב ושברה את ידה.
כשתחזור לעבודה תשוב קולסקי להתעמק בתוכנית החדשה והמקיפה שמכין מינהל התכנון, ושאמורה לשנות את האופן בו מתייחסת המדינה לתשתיות הניקוז שלה - אבל לא מומלץ שתעצרו את נשימתכם. העבודה על התוכנית נמשכת כבר שנה וחצי ויישומה לא נראה באופק, בעיקר כאשר אין בנמצא ממשלה קבועה. אך גם כאשר תתפרסם סוף־סוף, ניסיון העבר מגלה שהתוכנית הזו לא תספיק כדי לעצור את הפרצה בסכר.
גם בחורף 1991/2 התמודדנו עם מזג אוויר קיצוני והצפות חמורות. בעקבות כך פירסם מבקר המדינה דוח מיוחד שקבע כי בישראל אין תוכנית מתאר ארצית לניקוז, וכי חוקי התכנון אינם מתחשבים בסכנת ההצפות. בעקבות זאת הוקמו ברחבי המדינה 11 רשויות ניקוז ארציות, עליהן אחראי משרד החקלאות, האמונות על הטיפול במי הגשם עוד לפני שאלו מגיעים לערים. אלא ששלושים שנה אחר כך, במשרד החקלאות מודים שרשויות הניקוז אינן מתוקצבות מספיק, ושביזור הסמכויות בין הרשויות השונות תוקע כל אפשרות לטפל באתגרים ביעילות.
דוגמה טובה לכך קיבלנו כאשר ביקשנו לקיים שיחה עם גורם במשרד האנרגיה (שר האנרגיה ממונה על רשות המים, הגוף שאחראי מבחינה מקצועית על רשויות הניקוז בישראל). "תשתיות הניקוז העירוני נמצאות באחריות הרשויות המקומיות, ונושא התשתיות לניקוז חוץ־עירוני נמצא באחריות רשויות הניקוז האזוריות שפועלות תחת משרד החקלאות", הייתה התגובה, שהתיזה מים לכל עבר. התגובה הזו גם מסבירה אולי מדוע אפילו מטוסי חיל האוויר המשוכללים ביותר הפכו השנה קורבן של ההצפות, כפי שהתגלה בשבוע שעבר.
ד"ר ירון זינגר: "שינויי האקלים גורמים לאזור האורבני לחוות את הגשם ביג טיים, אבל יש לכך פתרונות. אנחנו צריכים להפוך את מי השיטפונות ממטרד למשאב"
"נושא הניקוז מקבל תשומת לב רק כמה פעמים בשנה, כשיש שיטפונות", מסביר ד"ר במברגר. "עוד מעט שוב יגיע הקיץ, יהיה חם, ואיש לא יזכור. בגלל זה אין מדיניות, אין תקציבים, ואף אחד לא רוצה להתעסק בזה. זה פשוט מסובך מדי".
תוכנית המתאר העוסקת בתכנון תשתיות הניקוז בישראל עונה לשם המסורבל תמ"א 34 ב/3, והיא שמגדירה את חוקי המשחק בתחום. מי ששוחה כדג במים ברזי התוכנית הזו הוא יאיר קורנברג, מהנדס אזרחי בתחום תשתיות המים, יו"ר תא המים, ביוב וניקוז באיגוד המהנדסים והבעלים של משרד סירקין-בוכנר-קורנברג.
גם המבול החזק ביותר לא מפתיע את קורנברג, וכשהוא מקבל לידיו תוכנית של שכונה חדשה, הוא יודע מיד לעקוב אחר כל טיפת גשם שנוחתת על גג בניין, יורדת במרזב, זולגת לרחוב, נשפכת אל מערכת הניקוז שמתחת לכביש וזורמת בדרכה אל הים או הנחל הקרוב. אלא שמערכת הניקוז שקורנברג וחבריו למקצוע אמורים לתכנן לאותה שכונה, אותה מערכת שתפקידה לקלוט את מי הנגר הזורמים ברחוב ולהובילם הלאה, לא ערוכה מלכתחילה לגשמים עזים, מהסוג שנראה יותר ויותר בשנים הקרובות. "אנחנו מתבססים על סטטיסטיקות משנים עברו", הוא מסביר.
את הסטטיסטיקות עליהן הוא מתבסס שואב קורנברג מהתחנות המטאורולוגיות הפזורות ברחבי הארץ, ועל פיהן הוא מחשב את "תקופת החזרה", כלומר עוצמת הגשם המרבית החוזרת על עצמה אחת לכמה שנים. אחר כך הוא משווה בין הדרישות של תמ"א 34 לבין תקופת החזרה באותו אזור בו הוא פועל. "בשטח עירוני, למשל רחוב, על פי רוב הדרישה היא לתכנן את תשתיות הניקוז לתקופת חזרה של אחת לעשר שנים", אומר קורנברג. "לגבי כבישים ראשיים ומסילות ברזל תקופת החזרה היא חמישים שנה, ולסכרים ומאגרים מאה שנה".
במילים אחרות, במרבית האזורים העירוניים תכנון תשתיות הניקוז מניח מלכתחילה שאחת לעשר שנים תהיה הצפה. "יש ניהול סיכונים והכל שאלה של כסף", מסביר קורנברג. "יכולה לבוא הרשות המקומית ולהגיד 'אני מוכנה להשקיע יותר כסף כדי שתתכנן את המערכת לתקופת חזרה ארוכה יותר'".
וזה קורה?
"בתכנונים שאני עשיתי זה לא קרה".
בעיה נוספת היא כי ככל שחולפות השנים מערכות הניקוז הישנות מתקשות להתמודד גם עם תקופות החזרה הקצרות יחסית שנקבעו בתוכנית המתאר. "אם בנו מערכת לפני עשרים שנה, בינתיים התנאים השתנו", מסביר קורנברג. "אם למשל בנו שכונה חדשה ליד השכונה הישנה, השטח מסביב שהיה פעם פתוח הפך עכשיו לאטום. בעצם נוספו מים למערכת, אבל לא הוגדלה מערכת הניקוז, כי מדובר בעלות כספית אדירה".
גורם אחר העוסק בתכנון מערכות ניקוז מסביר שממילא לאור השינויים האקלימיים השיטה הסטטיסטית כבר לא מתאימה למציאות. "בעשר השנים האחרונות בכל העולם יש התפכחות מהשיטה הזו, כי מבינים שבגלל שינויי מזג האוויר קורים דברים אנומליים שהסטטיסטיקה לא יכולה לחזות", הוא טוען.
"להוריד את הגיליוטינה"
בעיריית אשדוד לא מאמינים בסטטיסטיקות. אשדוד היא מעין תמונת מראה של נהריה, דוגמה לעירייה שהפיקה לקחים ומתייחסת ברצינות לסכנת השיטפונות. "אי אפשר להילחם בגשם", אומר מירון יעקובוב, מנהל אגף נקז ונחל בעירייה, "אבל כן אפשר להתכונן אליו כמו שצריך".
אשדוד, היום העיר החמישית בגודלה בישראל, לכודה בין נחל לכיש לחוף הים ובזמן סערה הופכת לכלי קיבול. בחורף 1991/2 הוצפה העיר ארבע פעמים, בעוצמות מפתיעות שגרמו לניתוק של כמה רחובות למשך שעות ארוכות. יעקובוב, שבברית־המועצות היה מהנדס מים באחת החברות הגדולות ברוסיה, עלה בערך באותה תקופה ארצה והשתלב בעירייה. במקביל החלו להתבצע עבודות תשתית מקיפות ומתחת לאשדוד נחפרה מערכת צינורות באורך של 120 קילומטרים, המפנים את מי השיטפונות חזרה לנחל לכיש ולים. היום יעקובוב אחראי על כל מטר במערכת הזו.
בסערות האחרונות הסתובב יעקובוב, אדם שיודע היטב כיצד מים מתנהגים, ברחבי העיר תוך שהוא מקבל אינספור התרעות לטלפון הנייד שלו. היו אלה הסנסורים שפרוסים בנקודות מפתח במערכת הניקוז שדיווחו לו ישירות על מפלס המים בכל נקודה ונקודה, וכך בתוך ראשו הצטיירה מפת ההצפות בזמן אמת. כך, למשל, הוא ידע מתי להוריד את ה"גיליוטינה", חסם ברזל כבד שמונע מנחל לכיש לפלוש אל תעלות הניקוז שמתחת לעיר ולהציף אותן, ומתי לסגור כבישים שעוד רגע יהפכו לאגם. "ביליתי 48 שעות בשטח", הוא אומר.
יעקובוב לא היה לבד. את מערכת הניקוז המשוכללת של אשדוד משלימים עשרות עובדי עירייה, שסיירו ברחבי העיר במהלך כל ימות הסערה, מפנים פתחי נקזים שנחסמו וחוסמים כבישים שהוצפו. את האופרציה המורכבת הזו ניהל שלמה רוטנברג, ראש מינהל תפעול בעירייה, אדם אנליטי בעל עבר כקצין צבאי בכיר וחיבה עזה לטבלאות ולנהלים. פגשתי אותו השבוע במוקד העירוני, חלל תת־קרקעי עמוס מסכים ואמצעי תקשורת שהופך בעת סערה לחמ"ל של ממש. אמנם בחוץ השמיים נקיים מעננים, אבל רוטנברג לובש וסט צהוב, ערוך לכל תרחיש.
לדברי רוטנברג, עיריית אשדוד משקיעה מדי שנה מיליון שקלים בניקוי נקזים, מבצעת מודלים "על רטוב" לאירועי הצפות ומפיקה לקחים מכל סערה וסערה כדי להיערך לפעם הבאה. "מבחינת ראש העירייה מצב חירום ביטחוני ומצב חירום אקלימי זה בדיוק אותו דבר", הוא מבהיר ומושיט לי טבלה אינסופית שכותרתה "כוננות חורף על פי עוצמות". אני למד ממנה כי כאשר יש צפי למשקעים של 25 מ"מ ומעלה, נדרכים אנשיו של רוטנברג עד לקצה ומוכרז בעיר "מצב 3", החמור ביותר בדירוג.
מה יותר מפחיד אתכם באשדוד – טילי החמאס או גשם זלעפות?
"כשיש טילים יש אזעקה, אתה יודע מתי מגיע הטיל ובערך איפה הוא יפול", אומר רוטנברג. "במצב חירום אקלימי אתה עלול למצוא את עצמך במשבר מבלי שאפילו תדע. המים עולים בתוך שניות".
השילוב בין מערכת הניקוז המשוכללת של יעקובוב לבין לוחמי ההצפות המאומנים של רוטנברג סייע לאשדוד לצלוח את החורף הנוכחי, עד כה, בהצלחה יחסית - פה ושם הוצפו רחובות, אבל לא נגרם נזק משמעותי למרות כמויות הגשם האדירות שירדו באזור. אבל למרות ההצלחה של אשדוד, המומחים עימם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה מסבירים שההתמודדות עם השיטפונות לא צריכה להיעשות כלל ברמת העירייה, אלא להתחיל מוקדם הרבה יותר, בשלב התכנון. וכאן, כפי שראינו, המצב בעייתי.
תלמדו מהאוסטרלים
אז איך נלחמים בשיטפונות? בתוכנית חדשה, שנחשפת כאן לראשונה, מציעים בעמותת "צלול" להגביר את ההשקעה בלכידת מי השיטפונות באמצעות חלחול. "בכל חורף זורמים לחופי הרחצה ולים כ־40 מיליון מ"ק מי נגר עירוני, שמקורם במי גשם, שבגלל הבנייה הצפופה ואיטום הקרקע אינם מחלחלים ואובדים למשק המים", נכתב במבוא לתוכנית. "מי הנגר הזורמים לים מכילים דלק ושמנים, אשפה, ביוב, הפרשות בעלי חיים, חיידקים (תוצאה של חיבורים לא חוקיים בין מערכות הביוב למערכות הניקוז) ושפכים". בין היתר מציעה התוכנית ללכוד את מי הנגר המזוהמים הללו באמצעות גינות קולטות מים ואפילו "גגות ירוקים", ולהחדירם חזרה לקרקע; ולחבר את המרזבים לגינות ולא למדרכות, כדי שכמה שיותר מים ייקלטו באדמה ולא יזרמו לתעלות הניקוז. עוד על פי התוכנית, יש לספק תמריצים לרשויות מקומיות שישקיעו מאמצים בלכידת מי נגר.
הגישה הירוקה של "צלול" וארגוני סביבה אחרים, כמו "אדם טבע ודין", מבטאת טרנד ההולך ומתרחב כעת ברחבי העולם, בעיקר לאור שינויי האקלים. הטרנד הזה מבקש לאגור או להשהות את מי הגשמים, במטרה להאט את השיטפון ולהחדיר כמה שיותר מים חזרה לקרקע. "אנחנו צריכים להבין שכנראה נחווה יותר ויותר אירועי גשם כמו שראינו לאחרונה", אומר פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון. "נכון שאנחנו לא יכולים לאגור את כל מי השיטפונות האלה, אבל אנחנו יכולים להפחית אותם. למשל בנהריה, רוב המים שזרמו בגעתון הגיעו מגשמים שירדו בהר מירון או בגליל. אם לאורך הנחל אתה מקים מאגרי מים, אתה יכול לתפוס חלק גדול ממי השיטפונות ולהשתמש בהם מאוחר יותר, למשל לחקלאות. בעצם, אנחנו יכולים לקצור את הגשם".
קצירת מי הגשם לא צריכה להיעשות רק במעלה הנחל, אלא גם בשטח העיר. "שינויי האקלים גורמים לאזור האורבני לחוות את הגשם ביג טיים, אבל יש לכך פתרונות. אנחנו צריכים להפוך את מי השיטפונות ממטרד למשאב", אומר ד"ר ירון זינגר, שעומד בראש "המרכז לערים רגישות מים", מכון מחקר הפועל במסגרת שיתוף פעולה בין הטכניון, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן־גוריון ושתי אוניברסיטאות באוסטרליה.
המרכז של זינגר מבקש להפוך מן היסוד את הגישה הישנה למי הנגר, אותם מי גשמים המחליקים על פני האספלט של העיר ונעלמים לבלי שוב, בדרך כלל בים. "הקונספט ההיסטורי הוא לקחת את המים האלה ולזרוק אותם מחוץ לעיר, כלומר מתייחסים למים כמטרד", הוא אומר. "אבל מים זה מקור החיים. בעיר רגישת מים, כמו זו שאנחנו מנסים לקדם, הרעיון הוא לנצל את המים האלה, להפוך חיסרון ליתרון".
כיצד עושים זאת? "למשל אם הופכים את השטחים הציבוריים - אי תנועה, פארק, מעגל תנועה - לפונקציונליים", אומר זינגר. "נכון להיום, כשיורד גשם כל האלמנטים האלה משחררים את המים מיד ומציפים את הכביש. בעיר רגישת מים האלמנטים האלה קוצרים את המים, הם סוג של כיור שנראה חיצונית כמו גינה, אבל הגינה הזו יודעת לקלוט את מי הגשם, לתפוס אותם לפני שהם גורמים לשיטפון, לטהר אותם ולהחדיר אותם למי התהום".
בישראל, אומר זינגר, הפתרון הזה הוא חיוני. המעבר של ישראל להתפלת מים גרם לכך שהמדינה מוותרת בקלות רבה מדי על מי הגשמים, מאפשרת להם לזרום לים ובכך מייבשת את מי התהום. "אקוויפר החוף, שהוא גוף המים לשעת חירום של מדינת ישראל, נמצא בסכנה", הוא מסביר. "היום מפלס האקוויפר נמוך ממפלס הים, והים המליח 50 אחוז מהבארות לאורך החוף. אנחנו רוצים לשקם אותו באמצעות החזרת מי הגשמים".
עד כה המרכז בראשו עומד זינגר הצליח לשכנע שלוש רשויות מקומיות בארץ להתקין בשטחן מערכת ביו־פילטר, שלוכדת חלק ממי הגשמים, מטהרת אותם ומשיבה אותם לאקוויפר. "בישראל יש שלושה פילטרים כאלה", אומר זינגר. "במלבורן שבאוסטרליה בלבד יש 800. הגיע הזמן שגם בישראל נתחיל לקחת את הנושא הזה ברצינות". •
לפנייה לכתב/ת 
