מעורבב, לא מנוער: בירה
מסתבר שערבוב של בירות יכול להיות רעיון מעניין לשיעור כימיה, אבל קצת פחות מתאים לערב קשוח בבר
ערבוב של משקאות הוא תופעה מקובלת והפיכתו של הברמן הישן והטוב למיקסולוג — שילוב של שף ורוקח — הפכה את התופעה לטרנד מצליח. האמת? זה די ברור, כי אם יש משהו שאני יכול לומר לכם אחרי למעלה 30-מ שנות שתייה — חלק ניכר מהן אפילו לא רק כתחביב אלא כמקצוע — הוא שלרוב המשקאות האלכוהוליים יש חרא של טעם.
כן, כן, אתם יכולים לגלגל אותי עכשיו בזפת ונוצות (רק קחו בחשבון את הכמויות: אני בן אדם של 130 קילוגרם בלי נעליים ומפתחות), אבל אין דבר כזה אלכוהול טעים. יש בהחלט אלכוהול שה - תרגלת אליו, משקה שמאפשר לך להתייחס לניואנסים, בעיקר במשקאות אציליים כקו - ניאק או וויסקי ופה ושם גם בקטגוריות אחרות, אבל בגדול, לאלכוהול יש טעם שמייצר אצל כל אחד מאיתנו רתיעה בסיסית. אפשר להעלים את הרתיעה הזאת עם הזמן —נוכח התועלות שעבורן אנו שותים —או להסוות אותה.
לפיכך, ערבוב משקאות הוא למעשה טכניקה של הסוואה: בסוכר, בקור, במיץ פרי, בטקסטורות ואפילו בצבעים שכובשים את העין ועוזרים לה להתגבר על הלשון. זה לא אומר שאין מיקסולוגים על גבול הגאונות, שימצאו את הניואנס הקטן של האלכוהול הבסיסי כדי להתחבר אליו בטעמים משלי - מים, וזה לא אומר כמובן שאי אפשר ליהנות מכוס משקה משובח, אפילו נקי, אבל זה לעולם יהיה טעם נרכש, לא אינסטינקט בסיסי כמו משיכה לריח של מאפה או לגלידה בריח וניל.
לכן אני מודה שקצת נלחצתי כשדיברו איתי לראשונה על ערבוב של בירה. אני לא מתכוון לקוק - טיילים על בסיס בירה )אני אישית לא אוהב, אבל בשנים האחרונות צצו לא מעט כאלה,) אלא על מהילה של בירה אחת בשנייה כדי לייצר שלם שגדול מסך חלקיו. Black and Tan קוראים לזה, ויש גם מי שמשתמשים במושג — אולי מתוך רצון לשמור על פוליטקלי קורקט גם במקומות שאין בזה צורך .Dark and Tan —
אז תקראו לזה איך שתקראו, השאלה היא האם זה טוב ומתי. ברשותכם, אני רוצה לסייג את כל מה שאומר מעכשיו בעובדה שבירה בעיניי היא המשקה הטעים בעולם. לפעמים היא מסוגלת לרגש אותי ממש: זו יכולה להיות פתיחה של חבית טרייה ולא מפוסטרת של לאגר לכבוד האוקטו - ברפסט המינכנאי, זה יכול להיות חצי ליטר איטי ומושלם של גולדסטאר אצל מתי וזו יכולה להיות כמובן המאהבת האירית שלי, הגברת גינס, שמגעה הקטיפתי מרגש אותי בכל פעם כברא - שונה (ומצד שני, אני בהשלמת רישוי מהמשרד לביטחון פנים שיאפשר לי לירות מיד, ללא משפט, במי שמוזג גינס רעה). רוצה לומר —כשמדובר בבירה, אני רומנטיקן: תחפש כמה שתרצה, אבל אחרי שתמצא את האחת שלך, דבוק בה לנצח. יחד עם זאת, קשה להתעלם מכמה שילובים מו - צלחים בתחום. ראשית, השילוב הקלאסי שבעצם יצק את היסודות לתופעה: עירוב של סטאוט אירי בפייל אייל או המנהג הצ'כי לערבב בירה שחורה בפילזנר בהירה.
כדי לערוך את כל הניסויים האפש - ריים כמעט בתחום, התיישבנו על הבר הארוך של "פורטר אנד סאנס"
ברחוב הארבעה בתל אביב. גם כי מדובר במקדש לאוהבי בירה וגם כי הבעלים, יואב עלון, מוחזק בעינינו כמומחה גדול לתחום שבוודאי יוכל להמליץ לנו על עוד שילובים. אני מודה שהציפיות היו נמוכות, והן ירדו עוד כשלטשתי עיניים נוגות בברז של הגינס — שאת החבית שלה בלבד אני מעוניין לפרק (איזה משפט יפה לומר לבירה), אבל עבודה זו עבודה.
התחלנו בפרשנות מקומית לסטאוט אירי ופייל אייל: בירת פייל אייל של "הדיקטטור" מעורבבת בסטאוט מעושן של "סלרה." תראו, זה לא שהיה רע, אבל לטעמי האחד ועוד אחד הזה נתן פחות משתיים — שלא לדבר על שלוש. הסטאוט המעו - שנת והטובה לכשעצמה איבדה מטעמיה החזקים, וגם מאופיו של האייל החיוור נגרע משהו. לעומתה, סטאוט מקומי של מבשלת מלכה, היה כבר טוב יותר. ועדיין רחוק מלהרשים.
אז לקחנו את השילוב למחוזות האורגינליים שלו עם לונדון-פרייד וגינס. ביד רועדת פיניתי מקום לאייל בגינס שלי, מרגיש כמוצ'ארלי שין בפרק של "שני גברים וחצי" שבוצ'לסי, בת הזוג שלו, מחליטה להקטין את החזה שנתן לה האל הטוב בכדי לפתור עניין זניח כמו כאבי גב כרוניים. התוצאה היתה טובה יותר מהניסיון הראשון, אבל עדיין לא מאוד מוצדקת. צריך לומר שאם מוזגים כמו שצריך, נוצרת בכוס הפרדה לצבעים שונים, קצת כמו איך שהיו מוציאים פה פעם קפה הפוך בבתי קפה נחשבים, כך שכל עוד לא מערבים ממש, אפשר לשתות את האייל דרך הסטאוט — פתרון לא רע למי שיש לו אמא אנגלייה ואבא אירי, או ההיפך.
הרגשנו בשלים לערבוב הבא ולקחנו "סאם אדאמס" אמריקאית אבל בסגנון גרמני, עם קוזל צ'כית כהה. התוצאה היתה מאכזבת. אבל כשערבבנו שתי צ'כיות — את קוזל גיבורת הניסוי הקודם עם פילזנר אורקוואל — התוצאה היתה לא רעה בכלל. עכשיו הרגשנו כבר בשלים לערוך ניסויים אמיתיים בבני אדם, והשלב הבא היה גינס עם סיידר. כמדומני שאני היחיד שאהב את התוצאה. זה היה כמו גינס, אבל עם טעם קל של פרי. את הפרצוף שאתם עושים עכשיו בבית, עשה כמעט כל מי שטעם.
המשכנו אל הוגארדן רוזה מעורבת בפילז - נר גרמני פריך כמו ביטבורגר. הוגארדן רוזה היא בעצמה ערבוב של בירה עם טעמי פטל, משהו שמיועד יותר להקל על נשים שלא מתות על בירה, אבל רוצות להרגיש אחת מהחבר'ה בפאב. הבקבוקים שלה קטנים יותר (250 מ"ל) ואחוז האלכוהול שלה הוא 3% בלבד. בהיעדר בירה כזאת מחבית, הסתפקנו בבקבוק.
האמת היא שאני לא קהל היעד של ערבוב שכזה, אבל אני סבור שגם למי שנמנית על חובביה, מוטב להמשיך ולצרוך אותה כמות שהיא, בלי לערבב. כדי להמשיך את הקו, משכנו בעת ובעונה אחת בברזים של ליפמנס — בירת פרי לא רעה בכלל לכשעצמה (לחסידי הז'אנר כמובן) שעיקר טעמה דובדבנים, עם פרימטור-וייצן —בירת חיטה גרמנית. התוצאה היתה בהחלט לא רעה, וכך גם ערבוב של אותה ליפמן עם סן ברננדוס בלגית. המוצלח ביותר לטעמי, היה השילוב שלה עם בירת מרדסו טריפל, בירה שנצרכת בכמויות יפות בישראל בגלל יחס שקל-אלכוהול שהיא מספקת 10%(אלכוהול). הטריפל הבלגי, שגם כך עשירה בטעמי פרי, התחברה יפה לליפמנס ויצרה שילוב מתקתק ומשכר למדי.
כטוב ליבנו במרדסו, ערבבנו אותה גם בסן בר - ננדוס, רק שכאן היינו כבר על גבול העילפון: רובנו מרוב אלכוהול, אני מרוב סוכר שנמצא בשפע בבירות המתקתקות וכולנו מהרושם הלאכביר — וכל אלו התערבבו והביאו אותנו לקצה יכולת השיפוט שלנו לגבי טעמים.
אם צריך לסכם את הניסוי, אפשר לעשות זאת בפשטות: מי שאוהב בירה, אל נא יטרח לערבב סוגים שונים שלה, ואם כבר —שיערבב שחורה בבהירה — ערבוב סביר בעינינו. מי שקצת קשה לו עם בירה, לא צריך להתעקש על הז'אנר — יש היום לא מעט RTD (היינו, ,Ready to drink כמו למשל בקארדי בריזר, סמירנוף אייס ואחרים), שייקחו את תאוות ההשתכרות שלו למקו - מות נעימים יותר עבורו. מי שמחבב בירה, אבל איכשהו לא בטוח מה בא לו לשתות או שמבקש לעדן אותה מעט, מוזמן לערבב בה סיידר או בירת פירות, התוצאה סבירה בהחלט.
עכשיו, אפשר כבר להפסיק להתחכם ולקבל פיינט של גינס בבית הזה לפני שאני הולך לעולמי באשמת סוכרת?
הכתבה התפרסמה במגזין "בלייזר"
לפנייה לכתב/ת 
