"שישרפו לך הידיים מרוב שזה טעים"
מי צריך מתכון לחביתה? אבי לוי נזכר בחביתה עם הצ'יפס שסבתא שלו הייתה מכינה, ובסבא שהיה זולל את זה כאילו הייתה מונחת לפניו סעודת מלכים
סבא שלי היה אדם דתי מאוד, והיה הולך לבית הכנסת בכל יום. בית הכנסת היה ממש מול הבית של סבא וסבתא, וכל הזמן כשהיינו מגיעים, סבא שלי היה נמצא שם, מתפלל. הוא היה אדם צנוע מאין כמוהו, נעים הליכות, איש שכל מה שהיה חשוב לו זה הבית שלו, הילדים ואשתו.
בכל יום שסבא היה חוזר מבית הכנסת חיכתה לו ארוחה. הוא היה מתיישב, מוזג לו כוס ערק ליד האוכל, ונהנה מהחיים, שהיו אז פשוטים מאוד ולא מסובכים. לא היו אייפונים ומחשבים אבל הייתה המון אהבה בין האנשים. מה שחיבר את כולם היה, ללא ספק, האוכל.
כבר סיפרתי בעבר שסבתי הייתה בשלנית גדולה. מכל התבשילים שבישלה הייתה מנה אחת שאני זוכר בבירור: חביתה עם צ'יפס. את הצ'יפס היא הייתה מטגנת ומכינה במקום, והיא דאגה לחתוך אותו דק במיוחד בשביל שיהיה פריך וטעים.
צפו בשף אבי לוי מכין את החביתה האלוהית של סבתא:
את החביתה היא נהגה לקשקש היטב ולתבל במלח ופלפל גרוס. כל זה היה נמזג למחבת גדולה שכבר הכילה את הצ'יפס, ואז הכל היה עובר חצי טיגון חצי בישול - מהלהבה הגדולה ביותר עד הלהבה הנמוכה ביותר. אני זוכר שהלהבה הייתה כל כך נמוכה, שהייתי נוהג להתכופף לעבר הפתיליה ולהציץ אם בכלל יש משהו מתחת למחבת, או שאני רק חולם על חביתה והיא בכלל לא קיימת באמת.
אני זוכר שיום אחד התיישבתי ליד השולחן וחיכיתי לאוכל של סבתא שלי, וסבא בדיוק חזר מבית הכנסת, ובידו החזיק שקית קטנה של אגוזי פקאן. היו אלו אגוזים קשים במיוחד, כאלו שצריך היה להשקיע המון כוח בשביל לנפץ את קליפתם.
סבא הגיש לי אחד ואמר: "קח יא איבני" (בן שלי), אבל אני, שהייתי צפלון ובקושי יכולתי לפצח גרעינים, רק הסתכלתי עליו. "תביא לי", הוא אמר ותפס אחד ביד, שבר אותו בין אצבעותיו, והגיש לי אותו.
סבא שלי היה אדם חזק שעבד כל חייו בבנייה והתפרנס מעבודת כפיים. הוא התיישב, מזג לו כוסית של ערק ולגם ממנה, בזמן שראה אותי מתענג על תכולת האגוז. אני זוכר שבזווית העין ראיתי חיוך של שמחה על הפנים שלו.
פתאום הגיחה סבתא מהמטבח עם מחבת גדולה ביד ומגבת על הכתף. היא הניחה את המגבת על השולחן, את המחבת עליה, ולצד כל זה הניחה כיכר לחם לבן, סכין לחם, בצל ירוק, עגבנייה חתוכה לרבעים, פלפל חריף ירוק חתוך לחצי וצלוחית זיתים שחורים.
סבא שלי בצע את הלחם והגיש לי חתיכה. "בוא תאכל איתי", הוא אמר. לקחתי את הלחם וחתכתי חתיכה מהחביתה שהייתה עבה מאוד. אני זוכר שעלה ממנה ריח של סעודת מלכים. השילוב של הצ'יפס והטיגון הנכון של החביתה, בתוספת הפלפל הגרוס, הופכים את המנה הזאת לאחת המנות היותר פשוטות וטעימות שאני מכיר.
אני זוכר את הביס הראשון, ואני זוכר שעצמתי עיניים לרגע, וכשפקחתי אותן ראיתי את סבא שלי מתענג גם הוא על ביס לחם עם חתיכה נדיבה של חביתה. הוא הסתכל על סבתא ואמר את המשפט, שלא שכחתי עד היום: "שישרפו לך הידיים מרוב שזה טעים".
חביתת מרגז וצ'יפס מרוקאי
המצרכים (ל-2 סועדים):
2 נקניקיות מרגז חריפות, חתוכות לטבעות קטנות בעובי של 1.5 ס"מ
1 תפוח אדמה, קלוף וחתוך לצ'יפסים דקים ממש
3 ביצים
חופן פטרוזיליה
חופן קטן יותר של בצל ירוק
1/2 כפית של טימין טרי
מלח
פלפל גרוס
1/2 כפית כורכום
2 כפות שמן זית
שמן קנולה לטיגון הצ'יפס
- בשלב הראשון מטגנים את הצ'יפס, ומעבירים לקערה מרופדת בנייר סופג. ממליחים.
- בקערה שוברים את הביצים וטורפים בעזרת מטרפה או מזלג אבל בצורה שמקשקשת היטב את הביצים עד לקבלת קצף אחיד ומלא בועות של הקצפה (חשוב מאוד).
- מוסיפים לביצים הטרופות את התבלינים ואת עשבי התיבול, ומערבבים את התערובת שוב.
- במחבת רחבה מחממים את שמן הזית ומתחילים להקפיץ את טבעות הנקניקיות עד לסגירה מוחלטת של הנקניקיות (צריך ממש להגיע למצב שבו הן מוכנות לאכילה).
- מכניסים פנימה את תערובת הביצים, ודואגים שהמחבת תהיה מרופדת כולה בחביתה העסיסית.
- מסדרים את הצ'יפס מלמעלה ומכסים במכסה. משאירים את המחבת על להבה נמוכה מאוד כ-2-3 דקות, הופכים צד ומחכים שוב (במכסה סגור) 2 דקות נוספות.
- הופכים על צלחת ומגישים עם עגבנייה חתוכה, בצל ירוק ומלפפון.
