רינה פושקרנה: "רציתי להבין את הישראלים"
רינה פושקרנה מספרת בגילוי לב על התלאות שלה כעולה חדשה מהודו, ועל הדרך שעשתה ובתחום המסעדנות: "המצב היה קשה. יום אחרי יום ראינו שאנשים מציצים, אבל ממשיכים הלאה"
כהודית וכיהודיה, מעולם לא היו לי רגשי נחיתות ליד אנשים מהעולם. ראיתי עמים וארצות, פגשתי אנשי רוח ומנהיגים, וכולם – אבל כולם – תמיד מתענגים כשהם מגלים אוכל חדש.
אבל, לפעמים, צריך לדעת איך לקרב אותם לטעמים החדשים. זה כמו בשידוך, מתקרבים עד שתווצר אהבה. זה מה שעשיתי כחלוצה של האוכל ההודי במסעדנות הישראלית. כיום, בהודו רואים בי שגרירה בעולם של האוכל שלנו, ובישראל קוראים לי "כוהנת האוכל ההודי".
הזכות להיות "כוהנת אוכל" ניתנה לי אחרי שלושה עשורים של עבודה קשה. ההצלחה לא באה בקלות. היו משברים והיה כאב לב, אבל תמיד קמתי והמשכתי - כי האמנתי באוכל ההודי. המסעדות שלי הגיעו לרמה בין לאומית, אבל עיקר הגאווה שלי היא בהצלחה להחדיר את הטעם ההודי ללב הישראלים.
האהבה שלי לאוכל התחילה בשנים בהן ליוויתי את בעלי, וינוד, במסעותיו במסגרת צי הסוחר ההודי. נישאנו כשסיימנו את הלימודים, הוא היה בן 21, בוגר לימודי ימאות, ואני הייתי בת 16, אחרי תיכון. יצאתי אתו למסעות ארוכים בים, שהיו קצת כמו חופשה מתמשכת. ביקרתי בארצות העולם, פגשתי אנשים שונים, ובשעות הארוכות של השיט קראתי ספרים והאזנתי למוזיקה.
אבל הגעגועים להוריי, לאחיי ולאחותי התאומה היו קשים. באחת הנסיעות, כשהייתי ברגע של געגוע למשפחה, עלו באפי ניחוחות נפלאים של אוכל הודי מסורתי. לרגע חשתי שאני בבית. במקום להשאר בעצב של עצמי, קמתי והלכתי אחר הריח הנפלא של האוכל, עד שהגעתי למטבח האוניה.
בסיר התבשל "אלו גובי", בהג'י כרובית מתובל בכמון וכורכום עם קצת פלפל. כשטעמתי ממנו, התרגשתי כאילו חזרתי הביתה. השף של האניה הבין לליבי והציע לי ללמוד לבשל. כך התחלתי.
בפעם הראשונה בה הספינה עגנה בישראל, בשנות השבעים, התפלאתי לגלות שהישראלים לא מכירים את האוכל ההודי. לא כל כך הבנתי זאת. הרי היו כאן כבר עשרות אלפי עולים מהודו - ולמרות זאת, האוכל ההודי עדיין היה זר לישראלים.
מאחר ואין מטבח ישראלי אותנטי, חשבתי לעצמי, למה לא להביא את האוכל ההודי לישראלים? התחלתי ללמוד את השטח, התבוננתי בארוחות הצהרים, ורשמתי לי את ההעדפות הקיימות. מה שראיתי הוא שהאוכל כאן הוא כמו הישראלים, שילוב של מזרח ומערב. לי זה אמר דבר אחד: אנשים אוהבים לטעום אוכל חדש.
אחרי כעשר שנים של נסיעות בעולם שהחלטנו להשתקע בישראל. פתחתי את "איצ'יקדנה", מסעדה צמחונית באזור העסקים והבילויים של תל אביב. חשבתי, בתמימותי, שכמו שהישראלים התרגלו לחומוס ולשניצל עם פירה, הם יתרגלו גם לבהג'י בהקרי שלנו.
טעיתי. הלקוחות שלנו היו בעיקר אנשים שכבר הכירו את האוכל. המצב היה קשה. יום אחרי יום ראינו שאנשים מציצים, אבל ממשיכים הלאה. ואז הגיע השינוי.
יום אחד הגיע אלינו מבקר אוכל של עיתון גדול, וכתב שבחים על המסעדה. כך התחילו להגיע הסקרנים והתאהבו. לצערי, זה לא היה מספיק. תוך פחות משנתיים נאלצנו לסגור את "איצ'יקדנה", והמכה לכיס – וללב - היתה צורבת. וינוד שקל לחזור אל הים, אבל אני לא הסכמתי. היינו כבר הורים לילדים קטנים ורציתי מקום של קבע. היה לי ברור שישראל מתאימה לאופי שלנו, ושבדרך הנכונה נצליח לכבוש את הבטן של הישראלים.
יש המון דברים שאדם יכול לעשות כדי להתגבר על קשיים - אבל אין כמו התמיכה שהוא מקבל מהמשפחה ומהחברים. זכיתי להכיר אנשים פורצי דרך כמו אייבי נתן, לוחם השלום המנוח, ומאסטר זובין מהטה, שבדיוק מונה למנצח לכל חייו. אני זוכרת במיוחד שיחה אחת איתו, שהשפיעה עלי ממש אחרי סגירת המסעדה הראשונה.
"איצ'יקדנה" היתה ניסיון שהקדים את זמנו. אחרי שסגרנו עשיתי המון חושבים. למה זה קרה, מה לא התאים, מה כן יכול להתאים. התחלתי להבין שכדי להצליח, צריך לעבור למטבח בשרי. אחרי המון בדיקות, וגם לאור היכרותי עם המטבחים ההודיים מהמחוזות השונים בהודו, בניתי את התפריט החדש.
התוצאה: מסעדת טנדורי החדשה, בתל אביב. בלב התפריט הלכתי על הטנדורי, הטאבון ההודי המסורתי, בו מכינים את הצ'יקן טיקה שלנו. אך גם זה לא הלך. ישראלים, שהכירו כבר את האוכל, אמנם הגיעו ונהנו - אבל לא היו מספיק לקוחות. ההודים שלנו חיו בפריפריה, ולרבים לא היתה יכולת לאכול במסעדה. הייתי מודאגת. האם נכשל שוב?
רציתי להבין את הישראלים אפילו טוב יותר, ולכן התבוננתי בהרגלי האוכל שלהם. שמתי לב שההודים אוכלים מנות צנועות, אבל הישראלים אוהבים כמויות. לכן הגדלתי את המנה, והוספתי מגוון לחמים הודיים: נאן, דוסה, פרנטה, בהקרי, וצ'פטי. לאט לאט התחילה התעניינות.
אבל דבר אחד עדיין לא הסתדר. הצ'יקן טיקה, אותו הכנו בתנור הטנדורי המיוחד, לא הלך. שבוע ועוד שבוע, הישראלים נרתעו. לא הבנתי. זו הרי מנה מנצחת, איך יתכן שלא אוהבים אותה?
התבוננתי בסועדים, והבנתי שאולי הצבע של העוף מרתיע אותם. המרינדה של הצ'יקן טיקה היא עם זעפרן, לכן צבעו אדום כתום. ישראלים קצת חוששים מהצבע הזה, אולי בגלל הרגלי הכשרות שלהם. ברגע שהבנתי זאת, עשיתי משהו שאי אפשר לעמוד בפניו: חילקתי את האוכל חינם.
האנשים טעמו, וכמו שאומרים, עפו על המנה הזו. מאז, הצ'יקן טיקה היא המנה האהובה ביותר במסעדות טנדורי. הישראלים כל כך אהבו את האוכל שלנו, שהוספנו עוד ועוד סניפים, והגענו בתקופת השיא לשמונה בארץ. ההודים אמרו לי שהוא טעים יותר מאשר בהודו. הצלחה אדירה.
רינה פושקרנה מכינה אלו מטר:
בשלב הזה התחילו להיפתח עוד מסעדות הודיות בישראל, והיחסים עם הודו התחממו. בשנות התשעים נפתחה שגרירות הודו בישראל, ואחר כך התחילו יחסי מסחר טובים. החלטתי לעלות שלב נוסף בעסקים.
זכיתי בזיכיון לספק אוכל הודי לחברות טיסה כמו אל-על, אייר אינדיה ואייר קוריאה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שלי היתה כשזכינו במכרז לספק אוכל הודי לחיילים הישראלים שרצו עוד ועוד סמוסה וכמובן צ'יקן טיקה.
גם אז, כמובן, היו משברים. ואם יש משהו שלמדתי הוא שתחום האוכל הוא מהקשים ביותר. אבל אני לוחמת, במאבק תמידי להתרומם מכל משבר, וכך אני ממשיכה. אני מאמינה שתרמתי לגאווה של ההודים בישראל. הדרך שעשיתי לימדה אותי שכשבני אדם מתחילים לאכול אוכל חדש, הם מפתחים סובלנות לאנשים שקשורים אליו. אין מטבח ישראלי אותנטי, המולטי-פוט הישראלי ניסה לעשות משהו כמו מסאלה, אבל בני אדם אינם תבלינים. הם קשורים לעברם ולתרבותם וצריך לדעת לכבד מי ששונה ממני.
אני ממשיכה להפיץ את האוכל ההודי בישראל. ישראלים אוהבים חידושים ולכן כמסעדנית עלי להיאבק על הקהל כל הזמן. כחלוצה בתחום, אני גאה בבני, שגדל בישראל והפך לאיש עסקים שמייצא את האוכל הישראלי לסינגפור ולהונג קונג. הוא מלמד אותם ליהנות מקוסקוס, שווארמה ופלאפל, בדיוק כמו שלימדתי את הישראלים לאהוב את הטנדורי שלנו.
סיפורה של רינה פושקרנה וסיפורן של נשים נוספות יוצאות הודו, עתיד להתפרסם בספר "אמא הודו אבא ישראל", שכרגע נמצא בשלב גיוס כספים בהד סטארט.
לפנייה לכתב/ת 
