"היום אנשים אוכלים פלצנות ולא אוכל"
היא הייתה המסעדה היהודית הראשונה והאחרונה שפעלה במזרח ירושלים והוא היה סוחר הדגים היהודי הראשון בגדה ובמזרח העיר: ראיון עם שרגא רוזנצוויג (צ'ופי) שחוגג עכשיו יומולדת 75 לעצמו ו-50 למוסד הירושלמי שלו - "דולפין ים"
מרכז ירושלים, בכניסה למסעדה יושב גבר מבוגר ולוגם בירה קרה. לגופו חולצה מכופתרת ומגוהצת למשעי, והוא מרכיב משקפי שמש אופנתיים.
עוברי אורח מברכים אותו לשלום, לוחצים לו יד, ומתעניינים בשלומו. שום דבר לא מסגיר את גילו, את מחלתו הסופנית וגם לא את העובדה כי המסעדה שלו, בדומה לירושלים המאוחדת, חוגגת השנה יובל שנים.
שרגא רוזנצוויג - או פשוט "צ׳ופי" (כינוי שהוא נושא בכבוד מזה 70 שנה) פתח את ״דולפין ים״ יחד עם אחיו בני רוזנצוויג במזרח ירושלים, ברחוב סלאח א-דין, באחת הסמטאות שיצאה משער הפרחים המפורסם.
זה קרה ב-1967 מיד עם שחרור העיר, צ׳ופי היה אז בן 25 בלבד ואחיו בן 27. מאז עבר לא מעט על המסעדה, וכן, גם מלחמות ופיגועים. לאורך השנים שחקנים וזמרים בינלאומיים, פוליטיקאים, אנשי ביטחון, משפט ואקדמיה. אליזבת טיילור, פרנק סינטרה, הנרי קיסינג'ר, שמעון פרס, יצחק רבין ומשה דיין הם רק חלק מהלקוחות שעברו במסעדה במהלך השנים.
״כולם היו באופוריה של אחרי המלחמה באותם הימים. לא שאלנו אף אחד אם זה בסדר או לא לפתוח מסעדה במזרח ירושלים", נזכר צ'ופי, "פשוט קבענו עובדה. הלכנו אני ובני לחפש את המיקום המתאים למסעדה ומהר מאוד גילינו שאף אחד מתושבי מזרח ירושלים לא מעוניין למכור או להשכיר ליהודים״.
הגורל הפגיש אותם עם אבו נאסר, ערבי נוצרי תושב מזרח ירושלים שהיה בעלים משרד מוניות ונטול כל פחד משיתוף פעולה עם יהודים. הוא הפך לשותף פסיבי של האחים והשותפות הזו נמשכה 7 שנים. ״יום אחד הוא נסע לבקר את אחיו בסוריה, שם נרצח, וכפי שעלה מהחקירה בהמשך, הסיבה לרצח הייתה השותפות שלנו״.
רצח השותף הערבי ושאר הדברים שקרו בעקבותיו, עיצבו את המקום לא רק כמסעדת דגים לא כשרה, אלא גם פיסת היסטוריה שמתוכה משתקף גם הסיפור של כולנו, כעם וכמדינה.
למה פתחתם דווקא מסעדת דגים ופירות ים?
״אני נולדתי בין הדגים. לאמא שלי הייתה חנות דגים מפורסמת בשוק, קראו לה 'שרה' והיא הייתה הרבה יותר מוסד ממני ומה'דולפין ים' שלי. לאבא שלי הייתה חנות דגים ובשר ברחוב עזה בעיר, גם מפורסמת, אבל פחות מזו של אמי. לי ולאחי בני הייתה ספינת דייג, ולפתוח מסעדת דגים היה נראה לנו הדבר הכי נכון לעשות כי באותה התקופה היו כל כך הרבה דגים, שלא היה להם ביקוש, ועם פירות ים בכלל לא ידעו מה לעשות. לא פעם קרה שספינות דייג פשוט שחררו בחזרה לים את כל השרימפס שתפסו".
המסעדה זכתה להצלחה גדולה במזרח העיר, למרות שהוגש בה גם אלכוהול וגם פירות ים. התור בחוץ הלך וגדל, ואנשים המתינו לשולחן פנוי. עם השנים דרכם של האחים התפצלה - בני המשיך בעסקי הדייג וצ׳ופי נשאר עם אשתו במסעדה, מקבל אוטובוסים מלאים בסועדים שבאו והלכו. העסק שגשג.
עורכים שולחן במסעדת "דולפין ים":
״כל הצוות שלי היו ערבים ולא רק שלא הייתה להם שום בעיה לעבוד אצל יהודי, אלא שלכולם בלי יוצא מן הכלל היה מוסר עבודה גבוה. עד היום עובדים אצלי 2 עובדים מאותה התקופה, והם איתי כבר 40 שנה. אבל זה השתנה, והתחלתי להביא עובדים מהגדה. הוצאתי להם אישורי עבודה כדי שיוכלו להתפרנס אצלי בכבוד. אבל עם הזמן היחסים כבר לא היו כמו פעם. עדיין סירבתי להאמין שאנחנו שונים כל כך, אבל את ההבדל התרבותי בין יהודים לערבים למדתי על בשרי בדרך הקשה, כאשר אני ואחי נסענו לחברון ולרמאללה בשביל לסחור בדגים שסיפקה ספינת הדייג שלנו. יום אחד, אחד הסוחרים הזמין אותי לארוחת צהריים בביתו, וכשסיימנו לאכול ביקשתי להודות לאשתו על האוכל הטעים. כשזה שמע את הבקשה שלי, בלי להתבלבל מיד הניף עלי סכין בעלבון רב מכיוון שבבקשה הזו פגעתי בכבודו. זה היה בשבילי סימן להתחיל ללמוד את השפה הערבית ואת המנהגים של הערבים".
על ההצלחה ועל הפיגועים
שלא תחשבו לרגע כי ב״דולפין ים״ ביקרו רק סועדים יהודים. ביקרו שם גם לקוחות קבועים מבית לחם ומרמאללה, היו מוסלמים והיו גם ערבים נוצרים.
המסעדה שלך לא הפריעה לתושבי מזרח ירושלים?
״זה לא שהם קיבלו אותנו בברכה, אנחנו פשוט היינו עובדה קיימת. עם הזמן פיתחתי עם השכנים שלי יחסים טובים שהתבססו על אמון הדדי, אמון שהיום אפשר רק לחלום עליו. במשך 21 שנים המסעדה פעלה במזרח העיר, וחברים שרכשתי שם שמרו עלינו ולא אפשרו לאף אחד לפגוע בנו״.
ואז התחילו הפיגועים. הרימון הראשון שנזרק לעבר המסעדה בשנת 1978 הרג לקוח שאכל ומוכר הפרחים שעבד בסמוך אליה. בהמשך הגיעו פיגועים נוספים בצורת מטעני חבלה, אבנים ובקבוקי תבערה. באחד מהם המסעדה עלתה באש ואתה נשרף גם ספר האורחים עם התמונות ומכתבי התודה. ״אחרי הפיגוע השישי נשברתי והחלטתי לסגור את המסעדה, אבל גולדה מאיר וטדי קולק לא נתנו לזה לקרות כי כנראה היה להם חשוב שנמשיך לפעול שם אז הם הורו להציב ליד המסעדה חיילי משמר הגבול שישמרו עליה״.
כיצד ממשיכים לנהל עסק אחרי פיגוע?
"סך הכול היו ב'דולפין ים' של מזרח ירושלים 12 פיגועים. באחד מהם הרימון שנזרק שרף את כל המסעדה. זה קרה ביום שישי בערב. בשבת בבוקר התייצבו במקום 100 ירושלמים שבאו לעזור ולהחזיר את המצב לקודמתו. לא תאמינו, אבל בצהריים של אותו היום המסעדה כבר פעלה כאילו שום דבר לא קרה יום קודם. רק ב-1988 החלטתי שדי והעברתי את המסעדה לתל אביב״.
מעבר חד אחרי 21 שנים.
"אני ירושלמי, דור חמישי בארץ, ומה שהכי כאב לי זה עצם העזיבה של העיר. בהתחלה שקלתי לנהל שתי מסעדות, אחת בירושלים והשניה בתל אביב, אבל אני מאמין בלב שלם שבעל מסעדה חייב להיות נוכח בה כל הזמן, ומכיוון שלא יכולתי להיות נוכח בו זמנית גם בירושלים וגם בתל אביב, זה הרגיש לי כמו מלחמה בתחנת רוח. בתל אביב המסעדה הייתה ממוקמת ביורדי הסירה, עבדנו עד השעות הקטנות של הלילה וזה לא היה לי קל. שם היה לי שותף, יריב לרר שמו, אחרי 5 שנים השארתי לו את המסעדה וחזרתי לירושלים".
צ׳ופי של המילניום השלישי
בחזרתו לירושלים הצטרף צ׳ופי ל״פויו לוקו״ רשת שהגישה עופות בגריל ודגים, ״אבל תוך פחות משנה הבנתי שגלאט כושר זה לא אני. החזרתי את חלקי לשלושת השותפים שהיו לי והתחלתי לעבוד על פתיחה מחודשת של 'דולפין ים', אבל הפעם, במרכז העיר. מצאתי פינה יפה שמצאה חן בעיניי אבל במקום התגוררה אישה מבוגרת שניהלה מלחמות עם כל הסביבה שלה. הצלחתי איכשהו למצוא חן בעיניה והיא הסכימה להשכיר לי את ביתה. היום בדיעבד, מסתבר שלא טעיתי".
וכך בשנת 2000 מסעדת "דולפין ים" נפתחה מחדש בירושלים. צ׳ופי הספיק כבר להתגרש מאשתו שהייתה שותפתו במסעדה במזרח העיר, ולצרף אליו כשותף את אחיינו הצעיר, ובהמשך גם בחור בשם יונתן כהן, שהיה אז רק בן 24 ועבד במקום בתור ברמן על מנת לממן את לימודי ההנדסה שלו. "יונתן היה ילד ישר, חרוץ, הגון והוא שמע בקולי. שני הצעירים האלה היו מוצלחים מאוד בעיניי וכל אחד מהם התאים למשהו אחר, כי הם שונים מאוד זה מזה, אבל הם משלימים אחד את השני״.
לפני שנתיים חלה צ׳ופי בסרטן ריאות סופני, אבל העובדה הזו לא מפריעה לו לשבת בנינוחות מחוץ למסעדה, לארח פרלמנט של חברים ותיקים, ללגום מהבירה, ולהגיב ברגישות לכל דבר שמתרחש סביבו. 50 שנות ותק חידדו את חושיו עד כדי כך ששום דבר לא נעלם מעיניו. הוא מעיר למלצרית כיצד להחזיק נכון את הצלחת, והוא גם זה שמאשר קבלת עובדים חדשים למסעדה. ״אני מכיר כל זבוב שעובר ברחוב״ הוא אומר וצוחק.
מה לומדים על ניהול מסעדות במהלך 50 שנה?
"מסעדנות זה תחום לא קל, וכדי להחזיק מסעדה לאורך זמן צריך לדעת לנהל נכון ולאהוב לארח, כי בעלים של מסעדה חייב להיות נוכח בה, והיום זה לא קורה בפועל כי הרבה דברים השתנו מאז שנות ה-60 ועד היום. היום אנשים אוכלים פלצנות ולא אוכל, ואת פני האורחים מקבלות במסעדות מארחות עם חיוך נאה שלא מסתתר מאחוריו כלום. אצלי אין כזה דבר, כי אני מאמין שבעל הבית חייב להיות נוכח במקום ולפגוש את אורחיו. זה מה שהייתי עושה פעם וזה מה שאני עושה גם היום״.
יש לך טיפ למסעדנים צעירים?
"לא להיות חמדן ולא לקחת את הכול. אני מאמין שתמיד צריך להשאיר כסף לבן ליום שחור״.
בתור דייג ותיק, מה אתה חושב על מצב הדגה בארץ?
"פעם היו כאן המון דגי ים ולא ידעו מה לעשות עם השפע, היום זנים רבים מהם כבר אי אפשר למצוא בכלל. חלק מהדגים עדיין ניתן לייבא ממצרים כי המצרים אוסרים לדוג פעמיים בשנה למשך חודשיים, בעונת הרבייה. בזכות הקשרים שרכשתי אז, היום אני מקבל משלוחי דגים קבועים ממצרים וזה מעשיר את תפריט המסעדה".
המסעדה של צ'ופי ממוקמת היום בכניסה למדרחוב, והחזית שלה פונה לסמטה ירושלמית שוקקת חיים. אם ב״דולפין ים״ של מזרח ירושלים היו רק 11 שולחנות ו-58 מקומות ישיבה, בגלגול הנוכחי יש במסעדה 150 מקומות ישיבה והיא מחולקת ל-3 חללים.
היא הייתה המסעדה היהודית הראשונה והאחרונה שפעלה במזרח העיר והוא היה סוחר הדגים היהודי הראשון בגדה ובמזרח ירושלים וכנראה שגם האחרון. מאז שעזבה מסעדתו את מזרח העיר הרבה דברים השתנו במדינה שלנו. ״פעם היה בינינו אמון, היה אפשר לעבוד ואולי גם לחיות ביחד. היום המצב שונה מאוד״, אומר צ׳ופי.