השף יובל בן נריה פותח מסעדה ופותח את הפה

יובל בן נריה(צילום: יח"צ)

מסעדת "יא פאן" בתל אביב(צילום: יח"צ)

השם הזה הוא השף המפורסם הכי פחות מוכר בישראל כי השם הזה מתחבא. גם כשהוא מדבר איתי הוא מתחבא. נע בחוסר נוחות בכיסא. נוגע בפניו ללא הרף. מסתיר את פיו בידו. עצם השיחה היא מבחינתו מבוכה מתמשכת. לא נעים לו במובן הפולני וגם הפיזי של המילה. זה לא שונה בהרבה מהשיחות הקטנות שהוא נאלץ לנהל עם אורחי מסעדת הדגל שלו, טאיזו, או עם אורחי הביסטרו היפני החדש והמבוקש שלו, יא פאן, כשהוא יוצא — כי מכריחים אותו, כי כך נהוג — לסיבוב בין השולחנות. "אני חייב לשתות משהו לפני שאני יוצא לסיבוב הזה", הוא מודה.

טאיזו(צילום: דודו אזולאי)

תוגת האשכנזיות

במארס 2013, כשנפתחה, נחתה טאיזו על תל־אביב כמו חייזר בלתי נתפס וגרמה להיסטריה המונית. אורות סגלגלים, תחושת התעלות, התפעמות תקשורתית, מנות מהחלל החיצון — ביצי תה מרושתות עם חזה אווז מעושן וחמאת קקאו; טרטר דג בקונוס אורז עם קציפת סויה — ובשורה התחתונה: הייתם צריכים לחייג כמו משוגעים כדי להתחנן למקום על הבר בעוד שבועיים ב־11 בלילה. ולא היה.

טאיזו לא נפתחה כמו מסעדה; היא נפתחה כמו הבשורה על פי יובל — אירוע חצי־מקראי — בהשקעה של שלושה מיליון דולרים מטעם הבעלים של וודקה סטוליצ'ניה. היא נפתחה כמו דפיקת אגרוף על השולחן. מבקרי מסעדות — גברים ערלי לב ברגיל — ייבבו על מקלדותיהם כנערות מאוהבות. המוני אדם הפעילו קשרים סמויים עם בכירים במערכת הקולינרית בניסיון להשתחל פנימה, והרגולטור לא התערב. רק אדם אחד הצליח להישאר לחלוטין אומלל בתוך כל הענן האופורי הסמיך הזה.

"רציתי רק לברוח", נזכר בן נריה. "אמרתי לעצמי: מה עשיתי? יכול להיות שעשיתי פה את טעות חיי. יכול להיות שזה בלוף. שאני בלוף. ונפל לי האסימון שהושקעו בי שלושה מיליון דולרים. בי אישית. ואני צריך להחזיר את הכסף הזה, או שאני יכול גם למצוא את עצמי בקופסה בים. היו ימים קשים מאוד. הסתובבתי בשדרות רוטשילד וכל מה שרציתי זה להיעלם. לעלות על אוטובוס מקרי ושייקח אותי מכאן. שנאתי את זה, שנאתי את עצמי, את הכל. והבנתי שאין דרך החוצה. שהשקיעו בי, שאני המוצר, ושזה לכמה שנים הקרובות. שאני בכלוב".

מסעדת טאיזו(צילום: עמית גירון)

בן נריה עבד באותם ימים 17 שעות ביממה במטבח של טאיזו — "אמרתי לעצמי: בוא תחזיק מעמד שלושה חודשים, שלא יהיה מביך מדי" — וכשחזר בסוף היום הביתה לא הצליח להירדם. "המוח לא מפסיק לרוץ, לא מסוגל להירגע. רואה מערבולות צבעים, לא ישן שבועיים". אולי זה מה שקורה לבן אדם אחרי חודשים של מסעות קולינריים מפרכים — רוויי חולי והקאות — בסין, ויאטנם, תאילנד, קמבודיה והודו — משם לא ייבא בן נריה אף מאכל ספציפי, אלא רק השראה וזיכרונות, שמהם הרכיב, באמצעות טבלאות וניסויים אינסופיים, את המטבח של טאיזו. אולי זה מה שקורה למישהו כשלמדע המדויק שלו — בישול מושכל, מורכב, מבוסס על חקירה יסודית ומתודית — נכנס גורם בלתי צפוי: קהל. בני אדם. ביקורת.

בן נריה התקשה לעמוד בזה, ועד היום הוא מקפיד להתייחס אך ורק לביקורות רעות: "לא קראתי אף פעם ביקורת חיובית על עצמי, זה מביך אותי. את השליליות אני קורא לעומק".

בהתאם, כבר בארוחת החזרה הגנרלית לקראת פתיחת המסעדה, שערך במטבח של מסעדת "שילה" התל־אביבית, בן נריה כמעט התמוטט. "איבדתי את הקול לגמרי. לא הצלחתי להוציא מילה. עשיתי ארוחה שלמה בלי שהצלחתי לדבר. וזה חזר על עצמו, והתחיל להופיע כל שבועיים־שלושה. לא יכולתי להוציא הגה, פחדתי ללכת ברחוב או לסופר ושאנשים בדרך ישאלו אותי שאלה ואני לא אוכל לענות. התחלתי לקרוא על זה והחלטתי שיש לי סרטן מאוד סופני — תסמונת קרצינואידית — ואפילו הצלחתי לשכנע את אבא שלי שזה ייתכן. התחלתי בדיקות. בסוף הבנתי שזו תופעה חרדתית".

סוג האשכנזיות הקיצוני הזה עשוי היה להפוך את בן נריה לכבשה השחורה של המשפחה — כילד חסר המנוחה עם הפרעת הקשב שמעולם לא אובחנה ("אבא הבהיר לי ש'לבטלנות אין תרופה' ושאני אשב ללמוד ואפסיק לבלבל את המוח") — אם המשפחה הזאת רק הייתה מוכנה לסבול כבשים. היא לא; היא תבעה מילדיה להפוך לטורפים מצליחנים בכל מחיר.

"לאבא היו דרישות בכל דבר. לימודים, התנהגות — בהכל היית חייב להיות הכי טוב".

היו עונשים?

בטח. עונשים".

מה זה עונשים?

"עזוב, הכי גרוע זה לא מה שהם היו עושים, אלא האכזבה. הפרצוף הזה שלו, המאוכזב. כשהוא אמר שלא ייצא ממני כלום ושצריך לשלוח אותי לפנימייה, וגידל אותי בתחושה שאני לא מוצלח, גם יחסית לאחים שלי וגם יחסית לכלל העולם. עד היום, כל הרצון שלי להצליח נובע מזה שאני רוצה שהם יהיו גאים בי".

בן נריה עשה לפיכך כל מה שאמרו לו; הוא סיים תיכון עם חמש יחידות במחשבים, פיזיקה, אנגלית ומתמטיקה, וגם למד לנגן בחצוצרה כי "התחלתי פסנתר, לא מצא חן בעיניי, התגלגלתי לחצוצרה והם היו מאוד מבסוטים מזה. הייתי טוב, לא מצוין, והיה לי פחד קהל".

בסוף זה נגמר בשירות צבאי בתזמורת צה"ל, ומהחצוצרה הוא נפרד סופית רק כשנדרש להמשיך לחצצר במילואים, ופחד הקהל גמר אותו. "אני לא יודע אם אי פעם אהבתי בכלל לנגן", הוא מודה. "אבל עשיתי מילואים עד לא מזמן, כולל תרועות אבל בימי זיכרון. כל חצוצרן בתזמורת צה"ל צריך לעשות אותן, וזה היה נורא. אתה עומד שם אחרי הצפירה, 3,000 איש מסתכלים עליך. זה היה מכניס אותי לחרדות. חודשיים־שלושה לפני לא הייתי ישן בלילה. הפה היה מתייבש לי, לא היה יוצא לי צליל, גיהינום. בסוף אמרתי: אין לי בעיה להגיע לכל טקס שתרצו, אבל שחררו אותי מזה. את התרועה הזאת אני לא עושה. לפני כמה חודשים התקשרו להגיד ששחררו אותי ממילואים".

דגים על אורז, מסעדת "יא פאן"(צילום: יח"צ)

"דרך השליכטה"

שום דבר ברקע הקולינרי ממנו בא — שניצל תירס מחומם לצהריים ("היה גם מקסיקני לפעמים") — לא הכין את בן נריה לעתידו. הוא השתחרר מתזמורת צה"ל וכדי לחסוך לטיול המקובל בחו"ל — שממנו הבטיח להורים לחזור עם הכרעה לגבי סוג הלימודים הגבוהים שאליהם הוא מתכוון להמשיך — הלך לעבוד קצת. "ראיתי מודעה בעיתון, 'דרושים טבחים למלון', הגעתי לחברת כוח אדם, שלחו אותי לשרתון פלאזה, ושם אמרו לי שצריכים עזרה לחגים. בשכר של 16 שקל לשעה קילפתי ארטישוק ירושלמי במשך חודשיים, והבנתי שיש שם שף שאסור בכלל לדבר איתו — שלום קדוש — וראיתי שלמרות שזה מטבח כשר, לאיש הזה יש המון כבוד לחומרי הגלם ולמקצוע. לאט־לאט התחלתי להישבות בכבוד הזה, בקסם הזה".

מפה לשם, עשה בן נריה את הדבר היחיד שלמד לעשות בבית: הצטיין. קדוש קידם אותו, ובן נריה התחיל לעשות ניסויים על ההורים. "הייתי מקבל מהם כרטיס אשראי, 'תקנה מה שאתה רוצה, תבשל'. התחלתי עם הקלאסיקות — פילה בקר, כבד אווז — והתאמנתי על כל מה שיכולתי".

אחר כך הוא טס לדרום־אמריקה וניסה לשכוח מזה כדי להכריע לגבי הלימודים. "אבא הבהיר לי המון פעמים ש'אתה מקבל את הלימודים חינם אז אתה הולך לאוניברסיטה, לא שום מכללה’". שנה וחצי הוא הסתובב שם, "וכל מה שעשיתי היה לאכול ולבשל. אנשים היו הולכים לים, אני הייתי הולך לשוק. הסתובבתי עם ערכה של תבלינים וסכינים וכלי סושי, ורק בישלתי ואכלתי. והחודשים עוברים ואני אומר לעצמי: מה, אני אהיה עורך דין? שום דבר לא עניין אותי, רק לבשל".

אתם מוזמנים לתאר לעצמכם את הבעת פניו של פרופ' בן־נריה כשהתבשר שבנו חוזר לארץ כדי להיות טבח ב"רסטו־בר" הירושלמית. אבל בן נריה התקדם במהירות להיות שם שף, וב־2006 המשיך לשנה של צעקות וויכוחים ב"רפאל" של רפי כהן, ומשם היישר ל"הרברט סמואל" של יונתן רושפלד, שבדיוק נפתחה. הוא נכנס למסעדה כטבח, הפך לסו־שף כעבור שנה, וכעבור שנה נוספת מינה אותו רושפלד למנהל המטבח. בשלוש השנים הבאות, לדבריו, בן נריה הפך את הרברט סמואל — מבלי שידעתם — למסעדה שלו.

"רושפלד היה עסוק במסעדת הטאפאס ובגירושים ובעניינים שלו, ואני קיבלתי פס. עשיתי מה שאני רוצה. הוא לא היה שם. זכינו בתואר מסעדת השנה, אבל אף אחד לא ידע שאני זה שעושה הכל. רושפלד זכה בתהילה ולא רצה ששום דבר ישתנה — כי זה היה לו נוח — ומצד שני, זה היה סוג של כלוב זהב בשבילי, כי זה היה נוח גם לי; כשמשהו היה רע, האשימו אותו. שום דבר לא נגע בי. הייתי תחת הצל הגדול שלו".

יונתן רושפלד: היה עסוק(צילום: ירון ברנר)

בהדרגה, הבין בן נריה כי כקצין מכונות ראשי על משחתת הוד מלכותו רושפלד הוא לא עומד לעלות לסיפון אי פעם, והתחיל לגשש את דרכו לעצמאות. "בסוף אתה נותן את כל הנשמה שלך, עושה הכל מבוקר עד לילה, ורושפלד היה מגיע אחת לשבוע, מסתובב קצת בערב, אומר שלום וזהו. עשיתי הכל — רק עם השם שלו. התחלתי להבין שזה הכל אני".

בהמשך השניים התיידדו קלות - ככל שבן נריה מסוגל לזה - "ואז איזה ערב הוא אומר לי: טייק א־סיט. מה נשמע? אמרתי לו: אני עוזב, רוצה לפתוח משהו משלי. אסיאתי. הוא שאל כמה עולה להקים דבר כזה, ואני, מה אני מבין? זרקתי 'מיליון וחצי דולר'. הוא שאל בתוך כמה זמן חוזרת השקעה כזו, ואמרתי 'שנתיים־שלוש'. מזל שלא חתמתי על זה. אמר: בוא נחליף טלפונים, אולי אפשר לעשות משהו".

למחרת הגיע טלפון מעורך הדין של האיש, שקבע להם פגישה נוספת. "הגעתי לפגישה והוא אומר לי: 'דיברתי עם השותף שלי, ווי דיסיידד טו טייק יור אופר'. אמרתי: איפה עופר? אמר: תירגע, תביא לי תוכנית עסקית. ואז התחלתי לעבוד".

איך הגיב רושפלד לכל המהלך?

"עד היום אנחנו לא בקשר, אבל אני מאוד מעריך אותו, למדתי ממנו מהי טוטאליות ולקחתי ממנו הרבה דברים טובים".

בן נריה התביית על מטבח דרום־מזרח אסיאתי. "הבנתי שיש לי יכולת לעשות משהו אחר. לא רציתי לעשות עוד ים תיכוני, שוב קלמרי על הפלנצ'ה עם יוגורט, שוב העגבניות השרופות האלה". הוא התחיל לתכנן מסעדה בדרך היחידה שהוא מכיר: מדעית. מתודית. בלי נודלס, בלי סושי, עם ערימות של יצירתיות אבל מהסוג המסוים שלו: "כמעט אין לי רגעים ספונטניים של יצירה, זה מגיע מאיזשהו תהליך מחשבתי. עם טאיזו הגעתי, אחרי הרבה התלבטויות, לנושא חמשת האלמנטים - ויצרתי לעצמי טבלה ענקית של כל אלמנט, חומרי גלם שמרכיבים אותו, הטעם הדומיננטי בו והצבעים, ועל זה נשענתי. הייתה ברורה לי נורא ההיררכיה בין הטעמים. מלוח הוא נורא עדין בווליום של הטעם. ואומאמי מאוד גדול, וחמוץ הוא איפשהו באמצע. הרעיון היה לקחת את האורחים למעין מסע קצר בדרום־מזרח אסיה דרך האלמנטים האלה. וזה גם עשה הרבה מאוד סדר בתוך הארוחה. תתחיל עם דגים נאים, אחר כך עניינים חמצמצים כאלה ותגמור עם הקארי. הסיפור של האלמנטים הוציא אותי לגמרי מהבנאליה".

מרגע שהופיעה, לא היה שום דבר בנאלי בטאיזו, והיא עדיין המסעדה הכי פחות צפויה בישראל בכל הקשור לעומקים ולמורכבויות. היחידה שמסוגלת לשגר אותך באבחה אל מחוץ לעיר ולארץ, גולש על שובל של טעמים ומרקמים עד לבירה אסיאתית אקזוטית כלשהי — תוך שמירה על סטנדרט הגשה לחלוטין לא מקומי. בן נריה הגדיר לבדו עידן אסיאתי חדש במסעדנות המקומית, אבל גם ההצלחה — בעיקר ההצלחה — לא שיחררה אותו מעצמו, מעריצות השכל ומהעצירות הרגשית שלו.

"יש לי בעיה", הוא יודע, "אין בי ספונטניות בכלל. אני מתכנן הכל בצורה אובססיבית".

זה אולי יתרון מסוים כשאתם יוצאים למסע באסיה, אבל זו מתחילה להיות בעיה כשאתם מנסים להתבלט בתוך עולם קולינרי יצרי שהמנצחים הגדולים בו הם לנצח השפים היותר מוחצנים וחסרי המעצורים מסוג רושפלד, אייל שני ואסף גרניט; מי שמסוגלים לנכס לעצמם את רוב זמן המסך ולהעפיל לתודעה הלאומית דרך הפריים־טיים.

בן נריה מבין את חולשתו היחסית. הוא שונא להצטלם. הצורך להופיע, להיות במרכז, גורם לו להתגרד. את הצעת הנישואים לבחירת ליבו עדי הפיק באופן "מתוכנן לגמרי. טסנו לסין והנחתי לה טבעת על הכורסה בחדר המלון. לא רציתי לעשות את זה באמצע איזה מקום שכולם יסתכלו, אני לא אוהב תשומת לב. וגם זה היה אחרי שמתחתי את זה שלוש שנים והיא כבר איימה שהיא תציע לי".

אז למה חיכית?

"כל עניין החתונה נשמע לי סתמי. אמרתי לה: בשביל מה כל תשומת הלב הזו - מי צריך את זה? בסוף עשינו טקס בטאיזו, זה נשמע לי אז כמו רעיון טוב. בפועל זה היה גיהינום".

לא מתחשק לך לצאת מדעתך לפעמים?

"כן, אבל אני חייב להיות בשליטה כל הזמן. לא יכול אפילו לעשן גראס; אתה לוקח שאכטה, יודע שאתה לא בסדר ואין לך שום דבר לעשות בקשר לזה. יין זה המפלט היחיד שלי. אני לא משתטה".

גם לא עם הילדה?

"מעט. אני מתפדח בקלות".

אולי זה מה שבולם אותך מלהגיע לגדולה אמיתית?

"אני מת לשחרר ולעשות מה שבא לי, אבל אין לי איך. אייל שני אמר פעם שיש את מוצרט ויש את בטהובן. מוצרט הוא גאון אמיתי, ובטהובן עבד קשה כל החיים שלו. ואני הרבה יותר בטהובן ממוצרט. אולי זה מנטרל משהו מהחושניות שבדבר, כי יש המון רגש באוכל, ואצלי זה יותר קר ומדויק. הייתי רוצה להיות קצת השף הזה שזורק שליכטה על הצלחת, אבל הדרך הקונסיסטנטית שלי טובה יותר מדרך השליכטה".

מדינת תל־אביב

אולי זה מה ששומר על בן נריה לאורך זמן. אולי סוג ההרס העצמי שהפוזיציה הזו מזמינה מדלג עליו רק לנוכח הפחד מאובדן שליטה. הוא הרי ראה מה קרה למעסיקו לשעבר, השף רפי כהן. "החרדה במקצוע הזה אוכלת הכל. אנחנו כל יום במלחמה, ואתה מוכרח לפעמים להתנתק. יש כאלה ששותים כוס יין, ויש כאלה שמוצאים פתרונות אחרים. וזה מה שקרה לרפי. וזה חבל, כי הוא אחד מהשפים המוכשרים ביותר שהיו פה".

רפי כהן: אחד המוכשרים(צילום: ירון ברנר)

בינתיים, ללא סיוע חומרים כלשהם, בן נריה הוא המטאור הגסטרונומי המהיר ביותר שנראה כאן מאז אסף גרניט, וגם התשובה הפסיכומטרית המדויקת לשאלה מה זה ההפך מגרניט. אם גרניט לקח את מנת התהילה הזמנית שלו ופרט אותה במיידי לאינספור ז'יטונים של פרסום מהיר וכסף קל - תוכניות טלוויזיה, קמפיינים, פרסומות - בן נריה מתקשה לעמוד בעשירית מזה.

עם נתוני הפתיחה שלו - הוא רהוט וחד וגם נראה מצוין יחסית לג'ינג'י - אפשר היה לצפות מבן נריה להוביל, בשלב זה, תוכנית טלוויזיה, ולפרסם לפחות שני סוגי מחבתות, פיצת גורמה תעשייתית ופרויקט נדל"ן. במקום, האיש קבור מדי ערב במטבחי הגיהינום של טאיזו והביסטרו היפני החדש והאובר־מצליח שלו, יא פאן. "אני רוצה להופיע, ומצד שני אני מתפדח לגמרי", הוא מודה. "זה לא בא לי טבעי לעמוד מול מצלמה. אני בטוח לא נינוח".

זה, כמובן, שובה לב ואנושי מאוד, אבל עדיין, אני מציע, לא עונה על ציפיותיו של אבא בן־נריה, שהיה מאושר יותר אם הילד היה רק קצת יותר, איך נאמר, אסף גרניט. "דווקא אסף גרניט מעצבן את ההורים שלי", בן נריה מבטל. "הם לא אוהבים את הוולגריות. אבל כן, הם תמיד אומרים 'למה אתה לא בטלוויזיה'".

אסף גרניט: עלה לו(צילום: גבריאל בהרליה)

מה גרניט עשה נכון יותר ממך?

"אני מכיר את אסף עשור וחצי, פעם הוא היה שקט כזה, נחמד, ולאט־לאט עלה לו. הוא באמת בכל מקום, השאלה היא כמה זמן אפשר להמשיך לגלגל את זה. זה אולי אינטנסיבי יותר ממה שאני הייתי יכול".

אתה עדיין מבשל מדי ערב. זה יותר אינטנסיבי ממה שהוא עושה.

"הוא מבשל עכשיו תוכניות טלוויזיה. גם זה עסק קשה. לי אין את האופציה הזו, אם אני לא מבשל מחר במסעדה, המערכת עומדת. אני חייב לערוב אישית לזה שהמוצר שאני חתום עליו ייצא טוב. יש אנשים שמסוגלים לעשות את הוויתור הזה. תראה את מאיר אדוני; קראתי ראיון שלו מלפני כמה שנים, והוא דיבר אז על ההתמסחרות של שפים וכמה הם לא במטבח. ותראה את אדוני עצמו היום" (אדוני בחר שלא להגיב לדברים).

בן נריה מסויג וקל להבין את זה, טאיזו ויא פאן ממגנטות מדי ערב קהל מתוחכם, אנין, חובב ריגושים וכנראה שגם תל־אביבי יותר. בן נריה אומר שמדובר בקהל שמסוגל לגלות פתיחות והרפתקנות כלשהי, על כל המשתמע, גם פוליטית. "הפתיחות שצריך באוכל היא אותה פתיחות שמקבלת אנשים ואת האחר. זה לא אוכל שפוגש בבנאליה או נופל לרובריקות ברורות, ובשביל ליהנות אתה צריך להגיע לכאן פתוח. אותו סוג של פתיחות שמקבלת את השונה".

כלומר ששמאלנים ייהנו יותר בטאיזו?

"יכול להיות. לאנשים שמגיעים מקובעים, יהיה קשה מאוד ליהנות".

(צילום: איליה מליניקוב)

מיאזקי של יובל בן נריה בשוק צפון בתל אביב(צילום: עמית גירון)

זה ניסוח זהיר — רק הסתערות מירי־רגבית חסרה לו עכשיו — אבל עמדותיו הפוליטיות של בן נריה, כבנם של שני שמאלנים ותיקים, ברורות. "אכפת לי מאוד ממה שקורה פה, וקשה להישאר אדיש כשאתה רואה את התמורות שחלות", הוא אומר. "הפכנו להיות מאוד קיצוניים ואלימים, וברגע שאתה יוצא ממדינת תל־אביב אתה מבין שאתה חי בסרט".

עם אשתו ובתם בת השנתיים דניאל, בן נריה לא בדיוק יצא ממדינת תל־אביב, אבל זז לאחרונה הצידה, ליפו המעורבת. "עדי מאוד רצתה דירה — היא מהעדה של המאמינים שחייבים קירות — וזה מה שיכולנו להרשות לעצמנו", הוא אומר. "עלה לנו חצי ממה שהיה עולה בתל־אביב, וגם המשפחתון של הילדה, שבצפון תל־אביב עלה לנו 4,000 שקל, עולה עכשיו 2,000. ואין חגים, והגננת עובדת כל הזמן".

היא, במקרה, לא יהודייה?

"ערבייה. ויש עם הילדה בגן רק עוד שני ילדים יהודים. וזה סבבה, זה ליגה אחרת. הגננת מבשלת נהדר, עושה דברים טעימים. בתל אביב הילדה הייתה אצל שתי גננות — אוכל קטסטרופה".

אז אתה מרוצה?

"אני בגדול לא מרוצה. בכלל בחיים. להיות מרוצה לא נותן לך כלום, אתה רק מפסיד".

אתה בכלל מצליח להיות איתן בבית?

"אני משתדל להגיע כל יום לשעה, בין ארבע לחמש, כדי לראות את הילדה ולהוריד את הכלבה. בלילה אני חוזר הביתה הכי מוקדם ב־11".

מה מפלס רגשות האשמה?

"גבוה מאוד. זה אוכל אותי. בסוף עדי היא הורה יחיד שם, וגם הילדה כועסת. בלילות היא קוראת רק לאמא, לא לאבא. אפשר להבין. עדי מדברת על עוד ילד, אני לא יכול אפילו לחשוב על זה. היא אומרת: גם ככה אתה לא מגדל אותו. וזה נכון. אבל רגשות האשם".

אז תסתפקו בילדה אחת?

"אם זה היה תלוי בי, יכול להיות. אבל יש דברים שהם חזקים ממני. אשתי".