הסיפור העצוב מאחורי מסעדת "בומביקס מורי"
הצוואה שהשאירה שירה צפריר להוריה הייתה להמשיך ולהפעיל את המסעדה שלה, שנפתחה רק שלושה חודשים לפני פטירתה ממחלת הסרטן. היום, שנה אחרי שאבדו את בתם, חושפים ההורים את הסיפור העצוב שמאחורי מסעדת "בומביקס מורי" בקרית אונו. ורד פוקס, האם: "כשהגיע הזמן לטעום את התפריט שירה כבר לא יכלה לאכול כל דבר, ובכל זאת היא התייצבה לטעימות כי היה לה חשוב להיות נוכחת בכל עניין, והיא גם לא רצתה שירחמו עליה"
שירה הייתה תמיד אלגנטית ומתוקתקת וכך גם "בומביקס מורי". ינאי פרישר גוטמן, מי שעיצב את המסעדה, מיקם מול הכניסה בר אלגנטי חצי עגול ומעליו פסל ענקי בצורת ראש של בודהה. הבודהה הזה נח בתוך צמחייה עבותה שמתפרצת מתוך קיר, ויוצרת תחושה של יער טרופי במזרח אסיה. הצבעים הכהים ששולטים במקום ותאורת הספוטים יוצרים יחד משחק בין אור וצל. בחוץ, יש פינות ישיבה אינטימיות מבמבוק, שאפשר להזמין כמה שבועות מראש.
"בומביקס מורי" היא מסעדה אסייתית שמגישה את המטבחים של "דרך המשי". לפני כחודשיים מלאו לה שנה, ולא הרבה אחרי החגיגה מציינים במקום גם שנה למותה של מי שהייתה - ועודנה, בהרבה מובנים - הרוח החיה של המקום - שירה צפריר.
שירה הייתה בתו של אריה פוקס, הבעלים של "קפה זליק" בגבעתיים, אחד מבתי הקפה השכונתיים המוצלחים שיש. ל"זליק" בגבעתיים יש אח צעיר, הנושא את אותו השם בדיוק, וממוקם בצד השני של רחבת הכניסה לקניון קרית אונו, ממש מול "בומביקס מורי".
שירה פתחה יחד עם אביה את הסניף השני של "זליק", והחלום שלה היה להקים יחד איתו את "בומביקס מורי". היא הייתה בת 36 במותה, והשאירה בעל, שתי בנות, וזוג הורים אבלים שרואים ב"בומביקס מורי" את צוואתה של הבת הצעירה מבין שלושת ילדיהם.
במשך זמן רב שירה הצליחה להסתיר היטב את מחלת הסרטן הקשה, בה נלחמה במשך חמש שנים. המסעדה היפה שעיצב פרישר-גוטמן ועל המיתוג שלה אחראית חברת "המטבחון", מעולם לא חגגה באופן רשמי את הפתיחה, מכיוון ששירה נפטרה כשלושה חודשים לאחר הפתיחה, בדיוק בשלב שבו הסתיימה תקופת ההרצה.
בשלושת החודשים הראשונים של המסעדה, בשעה ששירה גססה, ביקרו במסעדה שני מבקרי מסעדות, שלא היו מודעים לטרגדיה שמתרחשת מאחורי הקלעים. באחת הביקורות השווה המבקר את המסעדה ל"סוסיתא מקולקלת שמעליבה את המטבח הסיני, הפרסי, התאילנדי והבוכרי", ובביקורת אחרת הגדיר אותה המבקר בתור "שעטנז בלי היגיון" והוסיף, שלא במודע, משחק מילים מעניין, בו פסק כי "קשה להאמין שתאריך ימים".
"זה לא עניין אף אחד באותה התקופה", מספרת ורד פוקס, אמה של שירה. "היינו עסוקים בלאסוף את עצמנו אחרי מה שקרה. גם התחזית המרה של המבקר לא שינתה הרבה עבורנו, כי לנו היה ברור שהמסעדה הזו תמשיך להתקיים לא משנה מה, כי זו הצוואה שהשאירה לנו שירה. 'בומביקס מורי' היא החזון של שירה והפרויקט האחרון שהיא עבדה עליו, וכשאנחנו כאן אנחנו יכולים ממש להרגיש אותה איתנו. מבחינתנו, סגירת המסעדה היא לא אופציה".
בחשיבה לוגית, לא ברור מאיפה לוקחים הוריה של שירה את הכוחות לנהל שלושה עסקים במקביל. "בומביקס מורי" לא נסגרה לאחר ההודעה על פטירתה של שירה וגם לא בזמן שהמשפחה ישבה שבעה. המשפחה, שהשקיעה במיזם ששה מיליון שקלים, סגרה את דלתות העסקים ביום ההלוויה בלבד. למחרת, כל המקומות נפתחו כרגיל, בזמן שהמשפחה עסקה בליקוט הרסיסים של החיים.
"ינאי עיצב לשירה את הבית ונוצרה ביניהם חברות אמת", מספר אריה פוקס, האב. "הם עבדו על הפרויקט הזה ביחד כמו צמד, וכל זה תוך כדי שאמיר פרישר גוטמן ז"ל, בן זוגו של ינאי, נאבק כביכול בסרטן שמעולם לא היה לו. ינאי ושירה השלימו זה את זו בהכל והיא מאוד אהבה והעריכה את האישיות שלו, את הרוגע שהפגין ואת הדייקנות והראש הפתוח שלו".
והגורל היה חזק מכל, בסיפור המשותף של שניהם: כאשר בארץ אפסו סיכוייה של שירה להבריא, היא נסעה בהמלצת חברים לאותו בית החולים ביוסטון שבו התגלה כי אמיר פרישר גוטמן כלל אינו חולה בסרטן.
פוקס הוא לא דברן גדול, אלא איש של מעשה: צנוע ושקט, כמעט ההפך הגמור מהסטריאוטיפ של מסעדן. בצעירותו היה חקלאי, לאחר מכן פתח מעדנייה שהפכה עם הזמן למכולת. אחרי 20 שנה החליט לעשות מהפך בחיים ופתח בית קפה בגבעתיים, שקרא לו על שם אביו.
כששירה השתחררה מהצבא היא הצטרפה לאביה, ממנו גם ירשה את האהבה לאוכל. הוריה מספרים שהיא הייתה גרגרנית, ובעלת חוש מאוד מפותח לאסטתיקה. כאשר החליטה לפתוח את "בומביקס מורי" היא למדה סינית וטסה לסין על מנת להביא משם טבחים, ואפילו המחלה הקשה איתה התמודדה לא שיבשה לה את התוכניות.
המחלה התגלתה בביקור שגרתי אצל הרופא, כששירה הייתה בת 30. היא עברה כריתת שד, לאחריה עוד אחת, ובהמשך גם כריתה של השחלות, אך גם זה לא מנע מהסרטן להכות בה שוב.
איך אפשר להקים מסעדה בזמן שגוססים מסרטן? מאיפה הכוחות?
ורד פוקס: "בכל התקופה הקשה ההיא שירה הייתה מגיעה למסעדות, מחלקת הוראות, צוחקת עם הפועלים ואחר כך גם נוסעת לניתוח, אם צריך. כשהגיע הזמן לעשות טעימות עם סבינה ולדמן השפית, היא כבר לא יכלה לאכול כל דבר, ובכל זאת היא התייצבה לטעימות כי היה לה חשוב להיות נוכחת בכל עניין, והיא גם לא רצתה שירחמו עליה. אף אחד לא יכול היה לראות כמה היא באמת חולה, עד שהסרטן שלח גרורות בכל הגוף ופגע גם בעצמות. היא הייתה סובלת את כל הכאבים בשקט, בלי לעורר עניין, ולא פספסה אף פגישת עבודה. היא פשוט לא הסכימה להאמין שהיא לא תנצח את זה, לא חשבה בכלל שזו אופציה".
"גם ימים ספורים לפני מותה, בזמן שהיא עסוקה בהכנה של אלבומי מזכרת לבנותיה, המסעדה הייתה כל עולמה", נזכרת חברתה חופית בוהדנה מ"המטבחון", "והיא תחקרה בהודעות וואטס אפ חבר משפחה שביקר שם כי היה לה חשוב לדעת מה הוא חושב על האוכל ועל השירות שקיבל. כמה ימים לפני פטירתה היא דרשה להתעדכן מתי תהיה מוכנה האפליקציה של המסעדה שעבדנו עליה".
לא ניסיתם לעצור בעדה מלפתוח את המסעדה בידיעה שמדובר על פרויקט לא פשוט גם לאנשים בריאים?
אריה פוקס: "זה נכון שהיא הייתה כבר ממש חולה כאשר התחלנו לרוץ עם הפרויקט של 'בומביקס מורי', אבל זה היה מה שהחזיק אותה. בפעם היחידה שהעלנו את האפשרות של לסגת מהפרויקט היא פרצה בבכי, כי לא יכלה לשאת את המחשבה שזה לא יצא לפועל".
איך ממשיכים מכאן הלאה?
ורד פוקס: "שירה הייתה המנוע של הכול ועבורנו המסעדה הזו היא הצוואה שלה. זה לא קל, אבל אנחנו תמיד שואלים את עצמנו 'מה שירה הייתה רוצה', ושירה בשום פנים ואופן לא הייתה רוצה שהמסעדה הזו תיסגר".
