אייל שני מדבר על הכל

מדבר.

שף אייל שני. אוהב להתקרב אל הקצה

איך אהרוני עובד לכם בעונה החדשה של "מאסטר שף" במקום רושפלד?

"הוא משנה את כל הדינמיקה. מדהים כמה הוא נחמד".

אתה חושב שזו טעות שקשת העיפו את רושפלד?

"אענה, ולא בצורה פוליטית, שזו הטעות הכי גדולה בעולם וזה היה הדבר הכי נכון בעולם. ואני אנמק". 

בבקשה.

"זו הטעות הכי גדולה מכיוון שיונתן הוא איש שכולו סערה ואש והזדהות מוחלטת עם אוכל. האיש הזה יודע לבנות טיעון מרתק. הוא ורבלי מאוד. המון פעמים התיאורים פסיכוטיים לחלוטין. בשבילי יונתן היה בדיוק האזור שמולו אני יכול להילחם. ואני הייתי בשבילו הדמות להילחם בה. מאסטר שף, יותר משהיא בנויה על מתח בין מתמודדים, בנויה על מתח בין שופטים".

חיים כהן הוא הדמות האבהית.

"חיים נשי יותר, הוא לא לקק. הוא מאזן. חיים שותק מרושפלד. למה הוא שותק? מכיוון שחיים הוא איש עם הרבה מאוד אחריות חברתית, והוא ראה את עצמו אחראי ישירות על רושפלד. ומה היה עושה רושפלד? היה שולח טילי טורפדו מתחת למים. הייתה מגיעה מנה, היא לא הייתה מוצאת חן בעיניו, הוא היה אומר, זה חרא. זאת מילה משמידה".

שף חיים כהן. "איש עם הרבה מאוד אחריות חברתית"(צילום: ירון ברנר)

נכון.

"המתמודד קופא באותו רגע, הדיון נגמר. כל המתמודדים נכנסים להתגוננות, ואין מה לעשות. יש מחיר מאוד גדול בלהעסיק גאונים מטורפים".

במה בא לידי ביטוי הטירוף שלו, שאנחנו לא ראינו?

"אם הוא מתאהב במישהו, זה בא לביטוי בעיוות פני המציאות, עם זה אין לי בעיה, כיוון שהמציאות היא לא אלוהית. המים אלוהיים והסלעים אלוהיים, לא המציאות. אתה עיצבת אותה ואני עיצבתי אותה. אבל היו לו התקפות זעם. זאת הסיבה שכן היה נכון לעשות את זה, כלומר להיפרד".

מה הכוונה בהתקפות זעם?

"פשוט פתאום מתעצבן על מנה ורואה דם בעיניים. הופעת זעם".

מפחיד.

"מפחיד כי זה משתק. וזה משכין בסוף איזה דיכאון. זה גם סוג של איום". 

רושפלד אמר לנו בריאיון שהוא יכול לפעמים להגיע למטבח ולזרוק צלחות שלמות לפח אחרי שהוכנו. אסף גרניט תפס פעם טבח שלו בחולצה והדף אל הקיר. קרה לך משהו כזה?

"בירושלים היה לי צוות שרובו הגיע ממערות. אנשים אנאלפביתים. היה בחור שהכי אהבתי, קראו לו איעד. היה שוטף כלים, הכי אינטליגנטי מכולם, איש מתוק ללא גבול, ילד בן 19. תמיד היה תוקע לי סיכות. עקיצות כאלה. יום אחד, בזעם של סרוויס באוקיינוס, לא יכולתי לשאת את זה, תפסתי אותו בשתי הידיים שלי, שקלתי 112 קילוגרם, ויחד איתו התחלתי לרוץ לארון שטיפת הכלים, כדי למעוך אותו על הארון, על מדפי הנירוסטה. לקח חצי שנייה, הגענו לארון, ואני מרגיש שהוא אוזל לי מתוך היד. חשבתי שהרגתי אותו. באותו רגע נדרתי שאם הוא נשאר בחיים, זו הפעם האחרונה בחיים שלי במטבח שאני נכנס להתקף זעם".

הדינמיקה בין השופטים השתנתה מאז שאהרוני הצטרף?

"קו המתח לא עובר ביני לבין חיים. אני וחיים מאוד־מאוד דומים. ומיכל בעולמה. מיכל שייכת לאזור אחר מאיתנו, מספרה אחרת לגמרי".

שף ישראל אהרוני. "משנה את כל הדינמיקה"(צילום: צביקה טישלר)

לא היה קשה לזהות שרושפלד לא מאוד מעריך אותה, כי אתם שפים והיא לא.

"אני בן 58, חיים בן 58, יונתן בן 48 או 50 אולי. אנחנו שלושה גברים עם 30 שנה בשוחות. צריך להבין את הדבר הזה. ערב־ערב במטבחים, אי־אפשר לדמיין מה זה סרוויס".

ומיכל?

"למיכל יש תכונות - היא למשל יודעת לסגור כפתור בחולצה, היא יודעת להתאפר בצורה מדויקת, היא יודעת לסדר את התלתל בצורה מדויקת. כשאני שם את זה בתוך קופסה, זה שווה ערך למה שלמדתי ממנה בשבע שנים שאני עומד לידה, זה שווה ערך לשני תארים בהרווארד. לא צריך לזלזל בדבר הזה".

לא נשמע מרשים האמת.

"במיכל יש איזו יכולת של לייצר זהות מאוד גדולה עם העם הישראלי. היא יודעת בדיוק איך לעשות את זה".

היא יודעת לבשל?

"היא לא טבחית. בעצם, חלק גדול מהחברות שלי עם מיכל נוצר מתוך זה שהגנתי עליה מפני רושפלד, כי הוא היה לפעמים תוקף אותה באכזריות שאין לה גבול. אם הוא היה מזהה שהיא מדברת על משהו ללא הבנה, הוא לא היה יכול לשאת את זה. עכשיו, רושפלד העלה את "מאסטר שף" לדיונים מאוד גבוהים. הוא היה דמות שהיה אפשר להילחם נגדה. מבחינתי זה היה תענוג של סבל".

מיכל נפגעה ממנו?

"נפגעה ממנו. אבל למיכל יש איזו יכולת הבלגה ויכולת פוליטית מאוד".

מיכל אנסקי. "חלק גדול מהחברות בינינו נוצר מתוך זה שהגנתי עליה מפני רושפלד"(צילום: דביר כחלון)

אז כל זה גרם לקשת לגרש אותו?

"יונתן לא גורש. קשת והוא הגיעו להסכמות. לך הצידה מ'מאסטר שף', ניתן לך תוכנית אחרת. הוא מאוד יקר לקשת. הם מבינים שהוא אחר".

לך הצידה כי בלתי אפשרי איתו?

"יונתן למשל לא יכול היה לשאת שחלק מהאוכל שאנחנו מקבלים הוא קר. זה יכול לקחת חצי שעה עד שהוא מגיע אלינו. הוא לא היה מסוגל לאכול את זה. הוא היה יכול לצרוח כמו מטורף. על זה הוא היה יכול לעשות סצנות שהיו עוצרות שעה צילום. בבסיס אני מזדהה איתו, הוא צודק".

רק שאתה בסוף חייל שם.

"כן. תן לדברים להיות. זה יותר חשוב מאותו צדק באותו רגע. זה טים פלייר ובסוף זה עוסק בשמחה ולא בעצב. החיים צריכים לעסוק בשמחה. למרות שב"מאסטר שף" יש איזו אוטוריטה לשופטים, שהיא מפקיעה את זה מהידיים של ההפקה".

להבדיל, מאיר אדוני טען כאן שב"משחקי השף" ההפקה כן מתערבת.

"מאיר אדוני הוא כישרון גדול. גם אם הוא לא מצביע על המקומות הנכונים לפעמים".

מה זה אומר?

"מה אתה הולך למטבח מולקולרי? אני לא מבין. הגאון שהזה את זה, נשלח על ידי אלוהים. הוא מספר סיפור והוא מבין אותו".

שף מאיר אדוני. "כישרון גדול שלא מצביע על המקומות הנכונים לפעמים"(צילום: ירון ברנר)

אז אדוני טעה בגישה?

"הוא בחור חושני נורא, שלפי דעתי שייך למטבחים חושניים ומטבחים ים־תיכוניים. ואתה הולך ומשחק עם טיפה־טיפה. זה לא לך. אבל מי אני שאני אגיד את זה?"

עם מה למשל קשה לך בתוכנית?

"אני לא אוהב את כל ההפסקות. משימה היא שעה וחצי שבה רוב הזמן אתה יושב על הספה. לרגע מכניסים אותך פנימה כדי לראות, כדי לדבר עם המתמודדים. איפור, שערות, הלבשה, יושבת עליי בחורה צמודה, הולכת איתי עד השירותים, אני לא יודע למה, עד היום אני לא מבין, אולי מפחדים שאני אברח. לא יודע למה מלווים אותי. אני נהפך לבן אדם שפרט לדברים שאני אומר על אוכל, אסור לי לחשוב שום דבר. אני מולך לחלוטין, מהרגע שאני יורד מהמונית, יש בחורה עם מכשיר קשר שאומרת 'אייל פה'. מאותו רגע אני נכלא. אני לא שולט בשום דבר, הם מורידים אותי לחדר להפסקה, הם באים, הם מעירים אותי, הם אומרים לי: 'אייל, קום עכשיו, תיכנס לקצב'. אין לי שום יכולת החלטה על עצמי. אני לא מחליט על הבגדים שלי, אני לא מחליט על השערות שלי, כלום. אין לי יכולת להגיד שום דבר. אתה פועל בתאגיד, חד־משמעי. אחר כך, כשאני מדבר, אף אחד לא מתערב".

ניסו פעם?

"העורכת שלי היא דוקטור למוזיקה. נורא מוזיקלית. עכשיו, היא שומעת את הצלילים שלי, של מה שאני אומר, עם המצלול, והיא כזו אינטליגנטית שהיא יודעת מה אני הולך להגיד, ומתחילה לדבר יחד איתי. אבל היא מדברת משהו דומה לי, לא מה שאני, ואני שומע אותה באוזנייה. ואני מרגיש שעוד שנייה אני ניגש לניידת ואני פשוט אוכל אותה. אוכל אותה! בדרך כלל הפתרון שלי העכשווי זה להוריד את האוזנייה ולהתנתק ממנה. ותבינו, כל 'מאסטר שף' זו יצירה שלה. יש משהו שאני מעריץ בתוכנית הזאת. ואני לא שופר של 'מאסטר שף'. עברתי הכל בחיים, הייתי מתחת לאדמה טוב טוב והייתי בשמים. יש בתכנית הזאת משהו אבסולוטי".

אתה לא נכנס לדמות?

"בעונה הראשונה ובעונה השנייה כן הייתי בדמות, היום שום דבר לא בדמות".

מאה אחוז אתה?

"בדיוק. שיחררתי את עצמי לחלוטין".

כשהיית בדמות, מה היית?

"ניסיתי להגיד משפטי מחץ שייזכרו לעולמים. עם העגבנייה והבמיה. לא תיכננתי אותם, אני אף פעם לא מתכנן מה שאני מדבר, אבל הייתי מודע לזה שאני צריך איזו קומבינציה נהדרת. היום זה לא מעניין אותי".

מי אתה שתלך נגד במיה?

"כן, כאלה דברים. שזה משפט מאוד גדול בסופו של דבר, כי זה בא ואומר שנכון, אתה בן אדם, אבל במיה נוסדה על ידי אותו בורא שאתה נוסדת לפיו. אבל בתוך הדבר הזה, זה לא היה מזויף. הייתה אמת והקצנתי אותה".

אייל שני פתח את אוקיינוס בירושלים שהפכה אותו לכוכב, פשט את הרגל, נכנס לחובות של מיליונים, נרדף על ידי נושים, היה בקרקעית, ואז הכיר את שחר סגל, במאי וביזנסמן, ביחד פתחו את "הסלון", רשת מסעדות פיתות בשם "מזנון", "פורט סעיד" ההיסטרית, '"בית רומנו", "צפון אברקסס". הפך לכוכב־על בזכות "מאסטר שף'" המצוינת, עדיין פצצת רייטינג, שחוזרת בימי ראשון ושני בשעה 21:00, בקשת, (ומנובמר בערוץ קשת 12). כתבת תחקיר במוסף זה חשפה את מסכת ההתחמקויות שלו מהחזר החוב, בית המשפט איים לשלוח אותו לכלא, שני שילם את החובות עד השקל האחרון.

גאונות בפיתה. ה"מזנון"(צילום: לין לוי)

שני נשוי לתסריטאית־עיתונאית מירי חנוך ואב לאנה, בת 14. הוא המציא שפה חדשה בקולינריה הישראלית, הרבה בעזרת תפריטים פיוטיים, לטעמו המציא מחדש את המטבח הישראלי, בעיקר הים־תיכוני. ויש לו המון תובנות על מה שקורה מסביב. "אני חווה את כל תל־אביב כנעשית טבעונית", הוא מסביר. "יש גיל שלם של נשים מגיל 18 עד גיל 32, יש פה איזה 14־15 שנה טבעוניות, בייחוד אצל בחורות, וגם אצל גברים. ומצד שני יש פה איזה טירוף של המבורגריות. עומר מילר שפתח את הסוסו הזה".

אכלת אצלו?

"אצל עומר מילר לא אכלתי".

מה חשבת על הסערה סביב פלטת פירות שהוא מכר ב־190 שקלים?

"אני חושב שאלה פירושים לא נכונים שלי".

למה?

"כי בסוף אני חושב שאני הסברתי לאנשים פה בארץ שירק או פרי יכול להיות עולם שלם ויצירה שלמה, והמנה הזאת היא פירוש לא נכון של שרלטנים. מה אני רוצה להגיד לכם בזה: יש פשעים נגד הקולינריה. יש הרבה אי־הבנה. ואני מעריץ גדול של כל מי שמבין את זה, ותומך במי שמבין".

אסף גרניט קיבל השראה ממך ושיכלל את זה. היום הוא חזק לא פחות ממך. וגם כוכב טלוויזיה. מה אתה חושב עליו?

"הוא מאוד מותאם לישראליות שלכאורה היא תכלס. מין אמת בוטה, חזיתית, אבסולוטית כזאת, הוא דומה ליונתן בדבר הזה. אני בן אדם רך יותר, ויותר מחפש פנימה, אבל בסוף כל שפת האוכל, השפה המילולית של האוכל בארץ זאת שפה שלי. הכל זה המצאות שלי, איך מדברים על אוכל".

שף אסף גרניט. מותאם לישראליות(צילום: רון קדמי)

ב"מחניודה" היית?

"כן. 'מחניודה' זה תעתיק של המסעדה שלי 'הסלון' בווריאציה של אסף גרניט. הוא לקח והקצין את זה. אבל ההרגשה שלי שאי־אפשר להקצין את 'הסלון'".

זאת אומרת שזה לא טוב?

"אנחנו הטבחים, שבעה טבחים, לא מעבירים מילה בינינו לאורך כל הסרוויס, עושים מלאכה תמה. בחוץ זה דקדנס שלא יאומן. מטר מאיתנו. אבל אני לא עולה על השולחן ורוקד. חס וחלילה".

או דופק על סירים כמו גרניט?

"אני לא דופק על סירים. אני לוקח את המנה וחותך סלייס אחרי סלייס ומסדר בצלחת. כי אם אני לא אעשה את המלאכה הזאת, לא תהיה שום משמעות לדקדנס. ו'מחניודה' לא יודעים כאילו לשים את הנקודה. הם צוחקים, או מכים בסירים, ואז הקהל מכה בסירים, אבל אין פער, לא נוצרת דרמה. זה אלף־בית. אני, וכל הטבחים שאיתי, בעקבות זה, מאמינים שקודם כל זה איכות ללא פשרות. פה מתחיל הכל. ואני יודע להפוך את זה לסקסי".

מה אתה חושב על מה שקרה לרפי כהן?

"שלחו לי את הקלטת שהוא מאיים וצועק. ושלחו לי את זה כאילו 'בוא תתפוצץ מצחוק'. בכיתי כשראיתי את זה. אתם יודעים למה? ראשית כל, אני שמעתי את האיומים. לא נבהלתי מאף איום. זה מהפה החוצה. רפי הוא גאון. ואת המקצוע שלנו אף אחד לא עובר בשלום".

אז אתה מבין אותו?

"רפי הלך קצת רחוק מדי עם סמים, ואני חושב שזה מה שהכריע אותו. אתה צריך להיות מאוד חזק, מאוד בריא ובכושר גופני טוב כדי להיות שף. עכשיו, כולם נשברים. מי לא נשבר? רושפלד נשבר, אני נשברתי, חיים כהן נשבר. ירון שלו נשבר".

מתי חיים נשבר?

"פעם שאלו את אבות ישורון ממה עשוי אדם. והוא אמר משפט מדהים: מהשברים של עצמו. יש אנשים שנשברים כשאתה לא רואה את זה. חיים איש מתון, איש מאזן, איש פוליטי, ואני אומר את הכל לחיוב".

חיים גאון בעיניך?

"חיים, אני מודע לזה שיש לו ניצוצות גאוניים. אני לא יודע כמה הוא מפתח אותם. ב'יפו־תל אביב' אכלתי לא מזמן את אחת מארוחות הערב הטובות שהיו לי בחיים".

לשניים מארבעת השופטים ב'מאסטר שף' נסגרו מסעדות בשנה האחרונה. איך אתה מסביר את זה?

"מסעדה לא תיפול לעולם אם יהיה בה אוכל טעים, אם יהיה בה שירות טוב".

תראה מה קרה לרושפלד. הוא סגר כמה מסעדות.

"אני אומר שוב, אוכל טעים, שירות נהדר, תמחור הגיוני וניהול פרטני, שבאמת מנהל יומיום את זה מכל הכיוונים".

אנה, הבת שלו, כבר בת 14. עד גיל שלוש היה אבא נוכח, אחר כך נשאב לבניית אימפריית מסעדנות. היום, הוא מנסה לפצות על הזמן האבוד.

אתה מצטער על זה?

"נורא. סיפרתי לעצמי שנכון, אני לא עוסק בגידול יומיום שלה, אבל אני מביא את הכסף הביתה וגם מהווה לה מודל להשראה. עכשיו החלטנו שכל שבוע יש לנו דייט. אנחנו יוצאים כל יום שלישי בצהריים בין שתיים לארבע לאכול במסעדה. ומכיוון שעשר שנים חלפו מאז שהייתי איתה בקשר גדול, כבר יש לנו יחסים של בחורה עם גבר מבוגר יותר שיכול. אני איבדתי את הזכות הזאת להיות אבא מסורתי כלפיה. אני כבר חבר שלה ויועץ שלה, והיא מספרת לי הכל. היא בת 14, יש לה חבר כבר שנה, היא חיה איתו כמו זוג נשוי, וכשאני אומר לה שהיא אוהבת גברים, אז היא אומרת לי, 'מאיפה אתה יודע?' אני אומר, 'אני רואה איך את אוהבת את החבר שלך, מה זאת אומרת איך אני יודע?'

"שמעו, המיניות היום היא ספקטרום. נזילה. היא אומרת לי, ב'איזה זכות אתה מגדיר אותי, אבא? אז עכשיו יש לי חבר שאני דלוקה עליו. ומה יהיה מחר? אני לא יודעת, איך אתה יודע? אתה יכול להגדיר אותי כסטרייטית? כלסבית? אתה השתגעת? באיזה זכות אתה שם עליי סטיגמות'. באיזה עולם הם חיים. להיות גיי היום זה משהו ארכאי, ולהיות דו, ולהיות בי, ולהיות סטרייט אני לא מדבר בכלל".

נשמע שאתם מדברים ממש על הכל.

"הפסיכולוגית שלי אומרת לי את הסדקים שבתוך עצמך אל תעביר לילדה שלך".

איזה סדקים?

"שאתה כל כך אוהב להיות על הגבול, אל תעביר לה את אזורי הגבול האלה".

על הגבול של מה אתה נמצא?

"על הגבול שאתה לא יודע מה יקרה לך".

גם היום? כשיש לך כזה ביזנס ואתה בפריים־טיים, ולכאורה הצליחו לאלף אותך?

"שחר אמר לי, 'דבר אחד הצלחתי איתך. הצלחתי למנוע את הזכות שהייתה לך להרוס את עצמך'. למה אין לי את הזכות הזאת? כי יש לי 600 עובדים. לא 'מאסטר שף', לא שחר, ולא אף אחד אילף אותי. ה־600 עובדים שלי, שבזכותי ובזכותם גם יש להם פרנסה, יש להם שמחה בחיים. אבל עומד לי כל פעם כשאני מתקרב לגבול".

את אשתו מירי חנוך הכיר בסילבסטר 2000. על השידוך: שרי אנסקי, אמא של מיכל. שני היה נשוי אז לרחל סלם, איתה גם פתח ביחד את אוקיינוס. "הייתי במצב מאוד עצוב. תפחתי במשקל. הגעתי ל־112 קילוגרם. כולם אמרו לי שזו הגנה", אומר שני.

חנוך. הכירו ואחרי שבוע עברו לגור יחד(צילום: יוסי צבקר)

אתה ורחל הייתם שותפים עסקיים באוקיינוס, העסק קרס. היא נשארה בחובות איומים.

"לא היינו שותפים עסקיים מכיוון שכל הסיטואציה העסקית לא הייתה מוגדרת בשום רמה. הלכנו ביחד, אני הייתי הפעיל, היא ייעצה לי, היא עזרה לי בהרבה דברים, לא הוגדרו שותפויות, שום דבר לא הוגדר באותה תקופה".

רחל פתחה פה מסעדה לידך. היא עדיין פעילה?

"אני לא בקשר איתה, אני לא יודע דבר עליה. אין לנו ילדים ביחד. לא רציתי ילדים".

אז מה קרה עם מירי?

"באותו לילה, כשראיתי אותה, אמרתי, 'מירי, אני רוצה לחבק אותך', וחיבקתי אותה, ואיך שחיבקתי אותה, הרגשתי אושר שלא הרגשתי בחיים שלי. שבוע אחרי עברנו לגור ביחד".

חייב להיות אבל בסיפור הזה.

"כמה ימים אחרי פיליפ סטארק היה צריך להגיע לארץ, הוא שמע עליי ורצה שאבשל לו ארוחה, באולפן שעשיתי עם שחר את 'אוכל למחשבה'. שחר, יש לו יכולות הפקה מאוד גדולות. כשהוא הביא תנור עצים לאולפן, הוא דאג שיהיה לו גז. אני לא יכולתי לשאת שמחללים את התנור הזה עם לשונית גז. הדחקתי והתעלמתי מהנוכחות של הגז, שמתי עצים, לקחתי ארבע אבני זיפו, הצתתי אותם ושלחתי אותם לתוך התנור. וראיתי פתאום מראה שלא רואים בחיים, כמו משהו שמתרוקן מאוויר. שבריר שנייה אחרי זה הפך לכחול, ושבריר שנייה אחרי יצא רשף כמו מתותח של סטי"ל. רשף מטורף. אני עפתי - זה פגע בי, היו לי הרבה תלתלים, כל התלתלים בערו, החולצה בודדה את הגוף שלי, אבל שתי הידיים שלי נשרפו והפנים נשרפו. עפתי לתקרה, נפלתי טוב על הרגליים, רצתי ישר לקומה שנייה לשירותים, הייתה שם מראה".

מה ראית?

"פנים גדולות בצבע של חציל. שאין שערות, שחצי מהאזניים לא קיימות, כאלה מתנפנפות, ושהאף והידיים שרופים כמעט עד לעצמות. אני מגיע למיון, מרים טלפון למירי, אומר לה: 'מירי, קיבלתי כווייה קטנה, אני באיכילוב'. שבוע אחרי שאני מכיר אותה. במשך ארבע שעות עבדו עליי פלסטיקאים בניסיון לברר אם נשארו לי תאים. לא היה עור. הכל היה שרוף. וזה כאבי תופת, ואני צורח עד לב השמיים והם לא מוכנים לתת לי מרגיעים".

בכלל?

"אחרי ארבע שעות אומרת לי הרופאה: 'הגיע הרגע הטוב שלך'. תבחר, 'אתה יכול לקבל מורפין, ואתה יכול לקבל סטרואידים, מה אתה רוצה?' אמרתי, 'את שניהם'. תוך שתי דקות הייתי ברגע המאושר ביותר שהיה לי בחיים. אי־אפשר לדמיין מה זה טסטוסטרון יחד עם מורפין. אתה מרגיש שאתה יכול לרוץ מאה ק"מ, לקרוא מאה ספרים בבת אחת, לפתור כל תרגיל במתמטיקה, לזיין מאה בחורות ולהיות עם קול סופרן. זאת הרגשה של אונות - זה היה הרגע המאושר ביותר בחיים שלי, שלוש־ארבע שעות היה האושר הזה. אושפזתי ל־14 יום, באותו לילה ברחתי מבית חולים, לא רציתי להיות שם. לקח שבעה חודשים עד שגדל לי עור ראשון. וככה מירי קיבלה אותי, מפוחם לגמרי.

"שנה אסור היה לי לראות אור יום כי העור חדש. העור שלנו זה דבר מאוד־מאוד מורכב, כדי שיגן עליך מפני הקרינה הקוסמית. ללא העור שלך אתה מקבל סרטן. אסור לך לצאת, לא עם מקדמי הגנה, לא עם מטריות, שום דבר. שוקעת השמש, צא החוצה. הייתי נמצא בבית כמו עכבר בחושך, מגיף תריסים, ובלילות הייתי עושה ייעוצים קולינריים".

החזרת לכל האנשים שהיית חייב להם את הכסף?

"החזרתי לכולם עד האגורה האחרונה ויותר. שילמתי מיליון וחצי יותר ממה שהייתי צריך לשלם".

אתה שיחקת עם המערכת, לא שילמת לנושים, לא הסכמת להסדר, הם התעצבנו, ואז העלו את זה יותר ויותר. ואז עוד היית כוכב טלוויזיה.

"אני לא שיחקתי. לא שיחקתי. לפני 'מאסטר שף' הופעתי עם צ'ק נמוך מאוד, שזה מה שביקשו ממני. 25%־30% מהחוב. התחיל 'מאסטר שף', העלו את המחיר, העלו, ושוב העלו, הוא עלה ביחס הרבה יותר גבוה ממה שהרווחתי. 'מאסטר שף' רק הרע את מצבי, כי ככל שהרווחתי יותר כסף, ככה נעשיתי עני יותר. תבעו ממני יותר כסף. בסופו של דבר אני היחיד ששילם למדינת ישראל יותר מהחוב שלו. אבל אחת מהתקופות הכי יפות שלי זה היה המצור ששמו עלינו. ושמו עלינו מצור מאוד גדול שחלק ממנו היה לעשות פרסטיז' עליי. היו איתי הכי אגרסיביים שיכולים להיות".

היום אתה מרגיש בטוח כלכלית?

"כן".

אתה איש עשיר?

"לא, אני לא עשיר".

בכל זאת יש לך אימפריה.

"אנחנו חברה שמכניסה את כל הכספים פנימה. הכל אנחנו משקיעים".

עדיין אתה מרוויח מלא ב'מאסטר שף'.

"עם 'מאסטר שף' החזרתי חובות. הייתי צריך להביא מיליונים".

היו המון משקיעים ושותפים שהביאו לך הרבה כסף.

"לכל מי שעזר לי להחזיר את החוב, כבר שילמתי. שילמתי לשחר, הכל שילמתי. זו הרגשה, שאני לא יודע אם מישהו יודע כמה היא טובה, לא להיות חייב אגורה לבן אדם בעולם".

ביאס אותך שהיית חייב הרבה כסף לאנשים במשך שנים?

"לא יכולתי לשאת את זה. למרות שכל החובות שלי היו לבנקים".

היו גם ספקים.

"80% היה לבנקים. וזה היה חובות מנופחים. אני ניסיתי שנים להשתחרר, לא נתנו לי. היה כלפיי עיוות דין - פרט לאיזה שנה של איזה גאפ בתהליך של שש־שבע שנים, אנחנו עמדנו עם צ'קים חתומים. כל פעם הם העלו. לא נתנו לי. רצתי, רצתי, רצתי, השגתי עוד כסף".

מי זה הם?

"הם זה בתי המשפט. תשמעו, אני אגיד לכם משהו, אני חייתי בשליחות שנים. אני הרגשתי שאני ממציא פה מטבח לעם שלנו. הבנתי שלא יכולה להיות ארץ שלא יהיה לה מטבח. הרגשתי שאני מביא אור ושאני ממציא פה מטבח. שזה לא רחוק מהמציאות. המצאתי את המטבח הים־תיכוני.

"בכל התקופה הזאת לא בכיתי. אנה, הילדה שלי, אמרה לי, 'אבא, אף פעם לא ראיתי אותך בוכה'. את זה היה לי מאוד קשה לשמוע. הרגשתי חוסר צדק משווע. הרגשתי שאני נראה כמו מפלצת".

אם אנחנו מחזירים אותך 20 שנה אחורה, מה אתה עושה אחרת?

"מה שהיום אני עושה. כשאתה פותח בבישול של סיר והוא הופך להיות כל עולמך, אל תהיה מנהל. מעבר לטבח אין לי מה לעשות".

שני. "מעבר לטבח אין לי מה לעשות"(צילום: הילה מרסל קוק)

סיפור עלייתו של שני די משוגע. בלי יום של לימודים או השתלמות במסעדת מישלן, אבל עם המון אמונה עצמית, מגלומניה, וחוצפה. "חודש לפני סיום הצבא שלי, נפגעו לי האוזניים מטיל שירינו. הייתה תצוגה בפני מפקד הצי השישי, הייתי היורה הכי טוב וכמובן שאני נבחרתי לעשות את זה. שיגרתי את הטיל, הוא עבר לידי, שרף את כל המכוון, הרגשתי שאני מפסיק לשמוע, הוא שינה כיוון, טס למעלה, התביית על הפנטום שהיה צריך לצלם אותו. איכשהו המטוס הצליח לעשות בורג באוויר ולהימלט. הטיל עשה יו־טרן באוויר, נפל ליד הספינה ופגע לה בתחתית. אני הוטסתי לבית חולים. יצאתי משם בלי פרופיל קרבי. בדיוק הכניסו את הטבח לכלא, אמרתי להם, 'תנו לי את המטבח'. התחלתי לבשל, ולא ידעתי לבשל כלום, האנשים היו זורקים את האוכל מהחלונות".

מצחיק. השתחררת מהצבא, ואז מה קרה?

"נסעתי לאירופה. שכרתי שם שווארמה מישראלי, הייתה לי שווארמה בהולנד. בזוולה. על הגבול של הולנד, בלגיה וגרמניה".

ומבעל דוכן שווארמה חלמת להיות שף?

"הייתה לי חברה, שברה לי את הלב, חזרתי לארץ, הסתגרתי באיזו חווה בצפון שנה. חייתי כמו נזיר בהתבודדות ויום אחד הגיעו לשם ציידים שהיו חברים שלי. הגיעו בלילה עם עשרה קיפודים, דורבנים, עשינו על האש, שתינו יין אדום, אכלתי איזה שלושה דורבנים, שתיתי את היין, ונרדמתי. תרדמת אלוהים נפלה עליי, למחרת קמתי בבוקר והבנתי שאני הולך להיות טבח. כמו הארה. ממש כמו היוולדות".

ואז מה?

"הלכתי למלון השרון, אמרתי להם, אני לא יודע כלום בבישול, אבל אני מחונך טוב ואני יודע לעבוד. אמרו, כנס. היה לי שם שף צרפתי, היה מדבר אליי בצרפתית, שאני אעשה לו דברים, לא הייתי מבין שום דבר, הייתי רץ למכונית, היו לי ספרים של ג'וליה צ'יילד, הייתי מעתיק מהר את המתכון, עולה ומבשל את זה. תוך חצי שנה הפכתי לסו־שף של המלון. ואז החלטתי שאני עובר לירושלים ופותח מסעדה. לא ידעתי לבשל כלום. רחל, האישה הקודמת שלי, אמרה לי שאני עושה את הבויאבז הכי טוב בעולם. לא ידעתי בכלל לעשות בויאבז, אבל היו לי את הספרים של ג'וליה וכל מתכון שלה בול. אתה עוקב אחריו ויוצא הכי טעים בעולם. אז אמרתי, אני אפתח מסעדת דגים. לא היה דבר כזה שבערים יש מסעדת דגים".

זה מאוד מגלומני לפתוח מסעדת שף, בלי לדעת לבשל כלום.

"לא ידעתי לבשל כלום. תקשיבו, כלום. כלום! לא היה לי כסף גם. ולמזלי הרע, או הטוב, פתאום אני רואה איש שקראו לו ראובן גרוס".

מלך החניונים ז"ל. טיפוס מפוקפק.

"שנהיה שותף שלי. ראיתי אותו בחנות של חיות, מלטף קוף. היה שם קוף קטן עם כתם צהוב. אני נכנס, מלטף יחד איתו את הקוף, 'מה שלומך אייל'. 'מה שלומך ראובן'. 'נהדר'. אמרתי לו, 'אני רוצה לפתוח מסעדה בירושלים, אין לי כסף, אתה רוצה להיות שותף איתי?' הוא אומר לי, 'בטח'. למחרת נפגשנו, ראה את המקום, אמר לי, תשמע, תביא 10,000 דולר, אני אביא 20 אלף דולר. נהיה 50־50".

שני. פתח מסעדה בלי לדעת לבשל(צילום: יוסי סליס)

למה הוא האמין בך?

"לא יודע למה. אני יודע רק שחצי שנה אחרי שהמסעדה מאוד הצליחה, הוא הכריח אותי לקנות אותו החוצה. הוא עשה חישוב, הוא ישלם גרושים, כנראה, ניחוש שלי, רצה להלבין כסף. הוא נתן לי סטפה כזאת שמנה. בנינו את אוקיינוס, שבעה שולחנות, שבעה טבחים במטבח, תפריט הכי מצומצם שיכול להיות בעולם".

ברור, ידעת לבשל מנה אחת מספר מתכונים.

"לא ידעתי איך עושים דגים, הייתי מביא את הדגים הכי טובים שהיו, מכניס אותם למקפיא, מפשיר במים חמים, שם על הגריל, הם היו נדבקים ומסריחים. זה היה נורא. הייתי זורק הכל. היה לי גריל פחמים, אמרתי שרימפס, סרטנים וקלמרי לא נדבק. אז הייתה לי בתפריט פלטה של פירות ים, ועוד לא היה דבר כזה בארץ. אחרי זה היה לי טבח קטן, קראו לו אמירי, קמצן יותר מהגובה שלו, הוא היה עושה סלט יווני וסלט עגבניות עם מוצרלה. גם לא היה בארץ. לא יווני ולא עגבניות עם מוצרלה. מרוב קמצנות היה שם רבע מלפפון, רבע עגבנייה, רבע בצל, זה היה נראה יפני, אנשים השתגעו על זה. אז היה לי עגבניות ומוצרלה ופלטה על הגריל ובויאבז. ככה פתחתי מסעדה. סרוויסים היו סיוט, שום דבר לא הלך לי. הייתי בורח להרים אחרי כל ערב. ואז יום אחד הגיע מבקר של הג'רוזלם פוסט, חיים שפירו. הוא היה האוטוריטה הגדולה ביותר במזון בארץ והוא כתב שהוא אכל את הבויאבז, ואת הפלטה של הסרטנים, ושמעולם לא הייתה מסעדה כזו טובה בארץ. תוך שנייה היה תור שאי־אפשר לדמיין. היו באים כל האנגלוסקסים של ירושלים כבר בחמש וחצי, מתדפקים על הדלתות. ואני במטבח, לא יודע לבשל".

למה לא העסקת טבחים שיודעים?

"היה לי בדואי שאמא שלו הייתה עושה בצק בדואי נוזל כמו מים. אמר לי, אני אעשה לך פוקצ'ה. זה היה שם דבר. אנשים הגיעו מכל הארץ כדי לאכול את זה. וזה היה מגיע עם פלפלים ועם עלי זעתר ועם זיתים. קראתי לזה פוקצ'ה, אם כבר זה משהו בין פיתה עיראקית ללחם בדואי. הייתי מחזיק בן אדם מיוחד שיעשה רק את זה. היה עובד על זה כל היום. ואז יום אחד סגרתי את המסעדה ונסעתי לאיטליה".

למה?

"הבנתי שאני מפגר, לא מבין כלום".

שמע, זה די מטורף שבכלל באו אליך אנשים.

"המונים. ואני לא יודע כלום. מרגיש שאני לא מוכשר".

היום בדיעבד איך היית קורא לזה? אומץ? טמטום?

"שאלה נורא קשה. זה יכול להיות הרבה דברים. זה יכול להיות אינטואיציה מטורפת, זה יכול להיות אטימות, זה יכול להיות קיפאון וזה יכול להיות אמונה. אמרתי אז, אייל, תעזוב את המקצוע, אתה לא מתאים. אבל אז המצאתי בעולם את הקרפצ'ו דג. ומהרגע הזה התחלתי לייצר תפריטים ולא הפסקתי. אז עדיין גם לא סבלתי עגבנייה".

מצחיק להגיד את זה לך, אבל איך אפשר לא לאהוב עגבנייה?

"היו אז עגבניות נוראיות. הבלדי הזה, שכולם מתגעגעים אליו. יום אחד קילפתי את העגבנייה, אחרי שחלטתי אותה, אני תופס את זה ביד ואני אומר לעצמי, אייל, זה בשר. לעגבנייה יש בשר. עכשיו תבין, לפני 30 שנה, אם מישהו אמר שלעגבנייה יש בשר, במקרה הטוב היו מגחכים עליו. אז הבנתי שאם יש לי בשר, אני יכול לעשות מעגבנייה סטייק, אני יכול לעשות קרפצ'ו, אני יכול לעשות טרטר. עשיתי קרפצ'ו עגבניות. ארבע חתיכות בגודל של שני ס"מ על שני ס"מ. הייתי עושה את זה משתי עגבניות, זה עלה לי בערך עשר אגורות, הייתי מוכר ב־148 שקל. לא התביישתי, לקחתי 148. כל הארץ באה לאכול את זה. היו אוכלים ומקללים, אוכלים ומקללים. אבל נהנים עד השמיים".

אם הייתי אוכל את זה, הייתי אומר, הבן אדם הזה הוא רמאי ושרלטן.

"אבל ממציא. 20 שנה קדימה, כשהכרתי את שחר הוא אמר לי משהו מדהים. שמע, כשאתה עושה סשימי עגבנייה ומוכר אותו ב־48 שקל, זאת המנה הכי גאונית בעולם. כשאתה מוכר אותו ב־148 זאת המנה הכי לא טעימה בעולם".

איך אתה מתמחר היום מנות?

"ערב לפני פתיחת המזנון הרמתי טלפון לשחר ואמרתי לו, 'שחר, כמה אנחנו מתמחרים? אני כותב תפריט עכשיו'. הוא אומר, 'איזו שאלה מטופשת זאת. תחליט כמה וזהו'. אני מתמחר מנות לפי מידת האנרגיה, ההמצאה של המנה היא כור אנרגטי גדול מאוד. כשמנה היא מופלאה מבחינת החיבור שלה, והיא קרובה לרגע ההמצאה, יש לה ערך מאוד גדול. כשאני עדיין מתרגש מהמנה, יש לה ערך מאוד גדול".

זאת אומרת, אתה מתמחר את הרעיון שלך.

"בדיוק. יש המון מנות שאני עושה שלא עומדות במבחן הזמן. הן נפלאות לערב, נפלאות לשניים, אבל לא עומדות במבחן של כניסה לקלסיקה של הפנתיאון שלנו. המחיר שלה יורד בהמשך. בעיקרון, על כל מה שיקר במסעדה, אני לא מרוויח. על כל מה שזול במסעדה, אני מרוויח. ככה זה. על ירקות מרוויחים, על בשר לא. בגלל הידע שלי בירקות, אני יכול למכור את זה מאוד־מאוד גבוה. בשר הוא חומר גלם יקר".

אתה ממציא את המטבח הישראלי גם בבית שלך?

"מירי, האישה שלי, הפכה לטבעונית, היא אוכלת איתי דגים. יש לנו הסכם, כשאנחנו ביחד אני לא אוכל בשר, אבל אנחנו אוכלים דגים. היא רצתה להפוך לטבעונית לגמרי, אמרתי לה, מירי, עד פה".

מה אתה מבשל לעצמך כשאתה רעב?

"אני לא יכול לאכול אוכל שאני מבשל. זה כמו קניבליזם, זה כמו שאוכל אצלי את הידיים".

הריאיון המלא במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"