מסעדת "החצר" בירושלים נסגרת
אחרי 12 שנה של פעילות, תיסגר השבוע מסעדת "החצר" הכשרה בירושלים. מוטי אוחנה, הבעלים: "אין לנו עובדים ואין מי שיעבוד, יש בירושלים מצוקה נוראית בכוח אדם במטבח. גם הרווח של המסעדה נשחק והמשכורות של העובדים עלו משמעותית"
"אין לנו עובדים ואין מי שיעבוד, יש בירושלים מצוקה נוראית בכוח אדם במטבח", טוען אוחנה. "בקרוב תהיה גם בעיה בפלור עם המלצרים בגלל חוק הטיפים החדש, אבל כרגע המצב במטבח לא טוב. הבוקר ראיתי שגם ב'מחניודה' חסרים טבחים, ואם גם להם אין אז המצב קטסטרופלי כי ל'מחניודה' יש הילה וכולם רוצים לעבוד שם. כיום למצוא טבחים בירושלים זה משהו נדיר. עד שכבר יש טבחים אז זה טבחים אינסטנט. מגיעים אליי לריאיונות אנשים שראו תוכניות בישול בטלוויזיה וכבר חושבים שהם מנהלים גדולים, ומבקשים משכורות גבוהות שאי אפשר לשלם להם. עד כדי כך המצוקה במטבח גדולה שאני לא מפטר אף אחד מהצוות שלי, אני פשוט מאחד את כל העובדים למסעדה אחת. למשל היום, הסו-שף במסעדה היה חולה ואני עבדתי מ-7:00 עד 9:00 לבד במטבח. גם עכשיו אני מדבר איתך ועובד תוך כדי השיחה".
אז בגלל מצוקת כוח אדם סוגרים מסעדה?
"לא רק. גם הרווח של המסעדה נשחק עם השנים והמשכורות של העובדים עלו משמעותית, וחוץ מזה קשה לי מאוד להחזיק שתי מסעדות במקביל, אין לי זמן למשפחה, יש גבול ואני כבר לא ילד. זה שוחק".
הסגירה של מסעדת "החצר" בירושלים מצטרפת לשורה ארוכה של סגירות שהתרחשו בשנה האחרונה, לא כולן מאותן סיבות, ובהן סגירתן של מסעדת "בליני" בתל אביב אחרי 24 שנה; מסעדת "מיטבול" בראשל"צ אחרי 14 שנה; סגירתה של "פונדק דה לוקס" ביפו אחרי ארבע שנים וחצי של פעילות; סגירתה של מסעדת "עד העצם" בהרצליה; וסגירתה של מסעדת "אסיה" בשוק הפשפשים ביפו בחודש מאי האחרון. באותו חודש סגרה את שעריה גם מסעדת "ננוצ'קה" של המסעדנית ננה שרייר אחרי 16 שנות פעילות, זמן קצר לאחר סגירתה של מסעדת "אורנה ואלה" בתל אביב אחרי 20 שנה.
מסעדת "החלוצים 3" בתל אביב נסגרה בפברואר אחרי שש שנים של פעילות; ומסעדת "גריג", גם היא בתל אביב, נסגרה חודש לפני כן אחרי שנתיים בלבד של פעילות. עוד ברשימה: מסעדת "דה באן", הסמוכה לשוק הכרמל בתל אביב, שנסגרה אחרי שבע שנים של פעילות; מסעדת "עד העצם" בהרצליה שנסגרה במאי האחרון אחרי 30 שנה; ומסעדת "דייגו סאן" שנסגרה לפני כחודש.
מומחים בענף המסעדנות טוענים כי גל הסגירות בשנה וחצי האחרונות נובע מההוצאות הגבוהות של המסעדות אל מול מתח הרווחים הנמוך, לצד התוכניות העסקיות שעשו מסעדנים ומשקיעים רק לפני שנים ספורות שכבר אינן רלוונטיות כיום, לנוכח המספרים שרק הולכים וגדלים. מומחים אחרים יטענו כי מדובר כאן במצב קלאסי של ברירה טבעית – החזקים שורדים והחלשים סוגרים – המקצוענים מצליחים לצוף ואיתם גם אלה עם הגב הכלכלי, אבל כל השאר שורדים בקושי או מוותרים ופורשים מהמרוץ. אבל כמו בכל סיטואציה מורכבת, גם כאן הדברים הם לא רק שחור או לבן.
גם החלטת בג"ץ שהתקבלה, שלפיה יאולצו המעסיקים לשלם על מבקשי המקלט תשלום רטרואקטיבי על חמש-שש שנים, גרמה לחשש רב בקרב מסעדנים ובכירים בענף המסעדנות, שמתריעים מפני קריסה קרבה של התחום. בכיר בענף המסעדנות אמר כי "השומות בעקבות פסק הדין התחילו לצאת, ורשות המיסים תנפיק אותן רטרואקטיבית, חמש-שש שנים אחורה. המשמעות הפרטנית לעובד אחד זה 20 אלף בשנה תוספת, וזה רק ההיטל, לא קשור לפיקדון. מסעדה קטנה-בינונית מעסיקה לפחות חמישה מבקשי מקלט כאלה, והמשמעות של זה היא 100 אלף שקלים בשנה. בית קפה או מסעדה קטנה שיצטרכו לשלם את זה עם ריבית וקנסות אחורה ישלמו בסביבות 700 אלף שקלים, וזה גזר דין מוות לאותו עסק".
אותו גורם בענף מסביר גם כי "לגבי הגופים הגדולים - רשתות ובתי מלון - זה כבר סיפור אחר. כאן מדובר על יותר מ-10 מיליון שקלים שיצטרכו לשלם רטרואקטיבית, וגם הם לא יוכלו לשלם את זה, ואני מדבר על גוף שמעסיק כ-50 מבקשי מקלט. הענף הזה הוא ענף שבו שיעורי הרווח, למעטים שמצליחים, הם קטנים. חייבים להבין שלא עושים מיליונים ממסעדות".
