האם הסופגנייה הקלאסית על סף הכחדה?
לאן נעלם הקסם הפשוט של הסופגנייה הקלאסית של פעם? טור דעה לא אופטימי
סופגניה היא הרבה יותר מאוכל או קינוח. כדור הבצק המטוגן הממולא בריבת תות ומכוסה באבקת סוכר, הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה. מעבר לטעם הממכר, הסופגניה של ילדותנו היא צרור של זיכרונות, ריחות וטעמים קסומים.
אבל בשנים האחרונות משהו רע מאוד קרה לקסם הפשוט שלה. זה התחיל ממש בקטן: לפני מספר שנים, ביום בהיר אחד, הופיעה סופגניה עם ריבת חלב. אחר כך הופיעו מילויים בטעמי ווניל וקרם קפה.
כולנו ניסינו את הסופגניות החדשות. ונכון, היה בהן ביס ראשון נחמד. אבל הריגוש הסתיים מהר מאוד, וכבר אחרי חצי סופגניה התחלנו לתכנן את ההתנפלות על הסופגניה השנייה, המוכרת והאהובה. ו
על אף רגשות האשמה של שתי סופגניות במכה אחת, לא יכולנו להתגבר. היינו חייבים פיצוי של סופגניה אחת נורמלית עם ריבת תות חמוצה-מתוקה. והשנים חלפו, האינסטגרם נכנס לחיינו, וכל צורת החשיבה שלנו על אוכל השתנתה.
ההבנה שאנחנו אוכלים קודם כל עם העיניים היא לא חדשה, אבל הרשתות החברתיות לקחו אותה לממד אחר, עמוק הרבה יותר. אפשר להגיד שהיום אנחנו כבר אוכלים בעיקר עם העיניים. אל המציאות הזאת הגיחה סופגניה שהתחילה להדמות יותר לקינוח מושקע במסעדת שף מאשר לעצמה.
שלל ציפויים ומילויים התחילו לכבוש את השוק, ומשנה לשנה התופעה הלכה והחמירה. הרי מה יותר מגרה מאין סוף צבעים טקסטורות ותוספות מאחורי וויטרינה מבריקה של קונדיטוריה. אם בעבר ההתלבטות היחידה הייתה כמה סופגניות להזמין והאתגר היה להצליח להביא אותן הביתה ממש לפני הדלקת נרות החג כשהן טריות וחמות, הנושא לפתע שינה כיוון והאתגר האמיתי היה לבחור סופגניה אחת מבין ההיצע.
אז יש לנו סופגניה במילוי בננה עם ציפוי שוקולד, סופגניה עם קרם עוגיות אוראו, והגענו עם זה כל כך רחוק שכבר קשה לתאר את ההיצע במילים בודדות. היום כבר תצטרכו לעמוד עם הילדים בתור הרועש לסופגניות, ותוך כדי התקדמות איטית להסביר להם מה ההבדל בין סופגניה ממולאת בקרם מסקרפונה מרמלדת אננס ותחרת שוקולד, לבין סופגנייה ממולאת בקרם ג'נדויה, גלסאז' נואר, דוקואז לוז, שנטילי ופירורי מקופלת.
והרי מדובר במונחים בסיסיים ביותר, ועל אף שהילדים של היום יושבים וצופים בריפיט ב"משחקי השף קונדיטור" ובעוד אין סוף תוכניות בישול, הם כבר בדמיונם שפים בעלי כוכבי מישלן אחד לפחות. אז מה אתם מנסים לשעמם אותם עכשיו עם סופגניה שהיא תחתית פרופיטרול ותוספת של דובדבני אמרנה? יש סופגניות מושקעות מאלה.
לאחרונה צץ גם טריק נוסף בדמות מזרקי רוטב שאפשר ללחוץ עליהם ולמלא את הסופגניה בעוד תוספת בעצמם. ככה באמת ירגישו שהם חלק מהחג הקסום הזה שהופך גם הוא לעוד תוכנית ריאלטי שקסמה יפוג בעוד 15 שניות.
האם עצרנו רגע לחשוב לאן כל זה מוביל, ומה קורה כשהכול סובב סביב יצירת ריגושים? הרי ריגוש הוא במהותו זמני, וחושים באופן טבעי מתקהים. כשהמציאות של הילדים הופכת להיות רצף אין סופי של פסגות רגש, מה נוכל לנו להציע להם כשהם ימצו אותו? או גרוע מכך - מה הם יציעו לילדיהם בחנוכה?
ועוד לא דיברנו על המחיר: סופגניה פשוטה שאמורה לעלות שקלים בודדים, בדיוק כמו קרמבו וסוכריה על מקל, אבל הסופגניה של היום הפכה למשהו שלגיטימי לדרוש עבורו 15 שקלים ליחידה. ואם יש לך שלושה ילדים, כמה תוציא בשבוע על סופגניות, בהנחה שגם לך בא לתקוע אחת לפחות?
אז נכון שגיוון הוא דבר חשוב וסופגניות הן כיף גדול לילדים ולמבוגרים, אבל כשהקשר בין מה שהפכה להיות הסופגניה שלנו לבין סופגניה אמתית הולך ומתרופף, גם הקשר בין החג הזה - שכל מהותו הוא קסם, ניסים ונפלאות - לבין אווירה של בית, משפחה וילדים מתוקים, הולך לאותו כיוון. הרי לא הייתם מעלים על דעתכם שכל מה שיישאר לילדים שלכם כזיכרון ילדות מתוק הוא השימוש שלהם באינסטגרם, נכון?
אז בסופו של יום הכל עניין של פרופורציה. אולי אין בכוחנו להחזיר את השד לבקבוק ולהפוך את עולמם של הילדים לפשוט וטבעי כפי שהיה בילדותנו שלנו. אבל חשוב לזכור שלקנות להם סופגניה רגילה, כזו שיש בה ריבת תות חמצמצה ואבקת סוכר מכסה אותה, והיא מענגת, מלכלכת וילדותית - את זה אנחנו עדיין יכולים לעשות. כי בסופו של דבר, הסופגניה מלאת הפירוטכניקה, הקרמים, הקצפות והסוכריות היא אולי מתוקה, אבל היא בטח לא חמה.
