קפה למחשבה: על בית הקפה המעסיק עובדים בעלי צרכים מיוחדים
בקפה שלווה בירושלים מאמינים שדרך המיזם הקולינרי שלהם יותר ויותר אנשים יבינו שאפשר לתרום - ולא רק כסף. טל קימה, מלצר בבית הקפה ומתופף בלהקת שלווה: "כשלקוח מזמין ממני קפה ואני מקליד את ההזמנה בקופה ומכין לו אותה לבד, זה עושה אותי מאושר"
"לפעמים אני לא אוהב את התסמונת, בגלל שאנשים מתייחסים אליי אחרת וזה מאוד מפריע לי. אבל מצד שני, בזכותה אני שמח ואוהב את כולם", אומר טל קימה (22) מירושלים, מתופף בלהקת "שלווה" המתמודד עם תסמונת דאון.
הלהקה, שכל חבריה בעלי צרכים מיוחדים, עלתה לתודעה השנה לאחר 14 שנה של פעילות, בזכות התמודדותה בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". בהמשך, פרשה הלהקה מהתחרות בשל החשש שחבריה ייאלצו לחלל שבת בעקבות מועד התחרות.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
בתי קפה עם אג'נדה חברתית
מיזמי קולינריה חברתייםמסעדות אקולוגיות בארץ
אבל קימה הוא לא רק מוזיקאי מוכשר ואדם בעל קסם אישי רב: במהלך היום-יום הוא גם ממלצר בבית הקפה החברתי, "קפה שלווה", ומתרגש בכל פעם מחדש כשלקוח פונה אליו ומבקש שיכין עבורו קפה.
"אני הכי אוהב להיות בסרוויס. כיף לי לשרת את הלקוחות ולעזור להם. כשלקוח מבקש ממני הזמנה של קפה ואני מקליד אותה בקופה ומכין לו אותו לבד, זה עושה אותי מאושר. אני גם מקשט את הקינוחים לבד כדי שללקוחות יהיה כיף לקבל אותם", הוא מספר בהתרגשות.
"מנסים לשמש מודל לחיקוי"
"קפה שלווה", בדומה ללהקת "שלווה", הוקם לפני כשנתיים במסגרת ארגון הנושא את אותו השם, המסייע למשפחות ולילדים בעלי צרכים מיוחדים. מי שיזמו את הקמתו הם המסעדנים סימה בן חיים ולהב דורון, פעילים בארגון וממקימי "קפה איתמר" (בית קפה שהוקם במושב אורה לזכרו של איתמר דורון שנרצח ב-1998 בפיגוע שהתרחש בסמוך למושב, ונסגר לפני כשלוש שנים וחצי א.ה) ומסעדת "דרך הגפן" ביישוב בית זית. אליהם, הצטרף גם שחר ברכיאל, שניהל בזמנו את "קפה איתמר" ומנהל כיום את בית הקפה הממוקם במרכז הלאומי של ארגון "שלוה" שפועל בשכונת בית וגן בירושלים.
"באמצעות בית הקפה הזה, שבו עובדים אנשים בעלי צרכים מיוחדים לצד כאלו שלא, אנחנו מנסים לשמש מודל לחיקוי לבתי קפה אחרים בארץ, ולהוכיח להם שהשילוב הזה עובד מדהים, המקום מרוויח, ובעיקר - שזה לא פוגע בתפקוד שלו ולהיפך, זה מוסיף פן חברתי מדהים", מסביר ברכיאל.
.jpg "שחר ברכיאל. \"הייתה פעם שלקוח שאל אם החבר'ה עובדים כאן כדי להחלים מהמחלה\" (צילום: אלכס קולומויסקי )")
מה ההבדל ביניכם לבין בתי קפה חברתיים אחרים?
ברכיאל: "זה נכון שיש לא מעט עסקים חברתיים כאן, אבל ההבדל בינם לבינינו הוא, שברובם הלקוחות מגיעים למקום, נותנים תרומה וזהו. כאן הרעיון הוא שיחד עם התרומה הם גם נחשפים לאנשים המתמודדים עם מוגבלויות שונות ומבינים יותר במה מדובר, כל זה תוך כדי שהם אוכלים ונהנים, והקפה בעצם הופך למקום בילוי עבורם".
אז המטרה העיקרית כאן היא לחשוף את הציבור לאנשים בעלי מוגבלויות?
"לא רק. הרעיון פה הוא, בגדול, להכשיר את החבר'ה מ'שלווה' ולתת להם את הכלים להצליח בחוץ, כך שיוכלו להשתלב בחברה באופן הטוב ביותר. ברור שאם אחד מהחבר'ה ייצא החוצה ויתחיל לעבוד במקום עבודה אחר שלא קשור ל'שלווה', נמשיך ללוות ולתמוך בו לאורך כל הדרך".
ואיך עושים את זה בדיוק?
"הקונספט שאנחנו עובדים איתו מעט שונה מהקונספט בקומות אחרים; אנחנו מאתגרים אותם לאורך כל העבודה, כלומר - הם מתנסים גם בעבודה במטבח, גם בבר וגם במלצרות. כרגע עובדים כאן שלושה חבר'ה מ'שלוה', ועכשיו אנחנו מגייסים עוד. הם עובדים כאן בין שנה לשנה וחצי, וממשיכים הלאה. אנחנו לא רוצים להחזיק אותם פה יותר מדי, מהסיבה שחשוב לנו שייתנסו גם בדברים נוספים במרכז".
כשברכיאל מדבר על "דברים נוספים", הוא מתכוון להדרכת סיורים במבנה הייחודי, לסדנה להכנת סבונים ולחליטות תה למכירה ולעבודות נוספות הזמינות במרכז הארגון - שנוסד בשנת 1990 על ידי קלמן ומלכי סמואלס, לאחר שבנם, יוסי, הפך לנכה, עיוור וחירש בעקבות חיסון משולש פגום אותו קיבל במהלך החודשים הראשונים לחייו. המרכז, משרת מדי יום מאות פעוטות, ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים, ומציע להם שירותים ופעילויות חינוכיות בניסיון להקנות להם מיומנות לעצמאות ולהתמודדות קלה יותר בחברה.
חוץ מבית הקפה מתרחשות במרכז פעילויות שונות לילדים ולמבוגרים עם צרכים מיוחדים, ופועלים שם גם גני ילדים בהם מתחנכים ילדים רגילים לצד ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הכל מגיע מתרומות ובחינם, להורים ולילדים בעלי הצרכים המיוחדים - החל מהלינה, דרך האוכל ועד הפעילויות השונות. הרעיון כאן הוא, למעשה, לאפשר לבעלי צרכים מיוחדים לחיות חיים נורמטיביים ככל האפשר.
ולמרות זאת, מדובר בבית קפה כלכלי לכל דבר ועניין, נכון?
ברכיאל: "לחלוטין, בית הקפה הוא עסק שמסבסד את עצמו. המשכורות מתחלקות בין הטבחים, השפים והמלצרים, ושאר הרווח הולך למרכז 'שלווה'.
"אנשים מגיעים לכאן מכל הארץ. בהתחלה הגיעו בגלל הקטע החברתי, אבל היום אנשים כבר לא יודעים לאן הכסף הולך והם מגיעים כי שמעו שהאוכל כאן טוב. התפריט פה הוא לא תפריט רגיל, בטח לא כזה שמוצאים בבתי קפה חברתיים אחרים. הכל כאן מאוד מוקפד ונקי, ואנחנו משתמשים בחומרי גלם מעולים וטריים".
"הבחירה בסימה, להב ושחר אינה מקרית", מספר סמואלס, מנכ"ל הארגון. "הם אנשים בעלי חזון חברתי שמחפשים בעשייה העסקית שלהם ערך מוסף, והם מביאים עמם את המוניטין שנרכש בעבודה קשה במיזם החברתי ששימש 'קפה איתמר'", הוא מוסיף.
להרגיש בעננים
קימה, שהחל לעבוד בבית הקפה לפני כשנה וחצי, מספר כי המטרה העיקרית שלו בעצם העבודה שם היא לעזור למרכז 'שלווה'. "הגעתי לכאן כי רציתי לתרום כסף למקום שעושה כל כך הרבה בשבילי ובשביל החברים שלי", הוא אומר.
לא חששת קצת מהעבודה עם לקוחות? בכל זאת, זה משהו שלא עשית בעבר.
קימה: "לא פחדתי בכלל. אני אוהב לעבוד כאן, וזה גורם לי להרגיש בעננים. ובכלל, אני אוהב מאוד בתי קפה ומסעדות והולך הרבה עם המשפחה שלי".
אתה מרגיש שיש לקוחות שמתייחסים אלייך באופן שונה מאיך שהם מתייחסים לעובדים אחרים?
"אף פעם לא קרה שדיברו אליי לא יפה, אבל כן יש כאלה שמתייחסים אליי יותר בעדינות, וזה מפריע לי כי אני רוצה שיתייחסו אליי כמו לכולם ולא כמו לילד. אני לא ילד, אני גבר. ואם אני עושה טעות, אני משתדל ללמוד ממנה ולא לחזור עליה".
ואיך הלקוחות מתייחסים לזה שאתה עכשיו מפורסם?
"התחילו לזהות אותי וקיבלתי הרבה תגובות כמו 'כל הכבוד'. יש כאלה גם שמבקשים להצטלם איתי. אבל אני ממשיך כרגיל בעבודה, וגם בזמן הצילומים הייתי הולך בבוקר לחזרות ואחרי זה מגיע לקפה, לעבוד".
זה לו"ז מאוד צפוף, לא קשה?
"לא, מה פתאום קשה. אני מרגיש נהדר ושאני מגשים את החלום שלי. בבתי קפה ובמסעדות יש עומק, ואני מאוד אוהב אנשים, אוהב אוכל ואוהב לעזור לכולם, אז כיף לי פה מאוד. אני גם אוהב לאכול פה, בעיקר את הסלט 'שלווה', הסלט היווני ואת הטוסט".
ואיך היחסים שלך עם שאר העובדים?
"הם מתייחסים אליי שווה בשווה ולפעמים, כשאני מאחר לעבודה, מעירים לי כמו לכולם ואני אוהב את זה שמתייחסים אליי ככה. החבר'ה מהעבודה הם חברים שלי, אני מסתדר עם כולם ואוהב אותם, ואנחנו גם נפגשים מחוץ לקפה. כשהייתי בחו"ל עם המשפחה הם היו חסרים לי מאוד, היה לי משעמם בלעדיהם ובלי העבודה בבית הקפה.
"פעם אחת הראל סקעת הגיע לפה עם ההפקה של התוכנית וכולם קיבלו אותו יפה מאוד ופינקו אותו. עשינו לו ארוחה גדולה והוא אכל פיצה. היה כיף לשרת אותו".
"הצוות פה משפחתי, והאינטראקציה ביניהם מעולה, וכמו שטל אמר - מדי פעם הם גם נפגשים מחוץ למרכז", מוסיף ברכיאל. "כל העניין של השילוב פה הוא בעצם הכרה של האחר, וזה גם המוטו של העמותה – לשלב את האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים עם אוכלוסייה רגילה. יש פה כמה דוגמאות ממש יפות שמוכיחות כמה שהשילוב הזה מדהים".
מה למשל?
ברכיאל: "עובדת כאן בחורה עם תסמונת אספרגר, שבעבר השיח איתה התנהל רק באמצעות דפים והיום, שנה וחצי אחרי, היא לא מפסיקה לדבר ומצליחה לתקשר. בעצם, ממישהי שבקושי הצליחה לתקשר עם אחרים - היא הפכה למישהי שרוצה ומחפשת קרבה של אנשים אחרים, וברור לכולם שזה הרבה בזכות העבודה בבית הקפה ובזכות האינטראקציה שלה עם העובדים והלקוחות".
טל, אתה מרגיש שאתה מצליח להעביר מסר באמצעות העבודה בקפה?
קימה: "כן, זה שאני ועוד חברים שלי עובדים פה, מראה ללקוחות שאנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להשתלב במקומות עבודה עם אנשים רגילים ולעשות הכול, וגם בזה שאנשים שמכירים אותי דרך בית הקפה הם לומדים מה זו תסמונת דאון. אני חושב שהשילוב הזה הוא חשוב מאוד לכולם".
על אף האופטימיות הרבה, ברכיאל מודה כי לעיתים ישנם לקוחות המתקשים לקבל את העובדה שבבית הקפה עובדים גם אנשים בעלי צרכים מיוחדים. "פעם מישהו שאל אותי אם 'לכאן מביאים את הילדים עם התסמונת כדי שיבריאו'. הייתי בהלם והתעצבנתי מאוד מהשאלה ומהבורות, ועניתי לו: 'אדוני, תפתח גוגל ותכתוב מה ההבדל בין מחלה לתסמונת. תסמונת זאת לא שפעת והיא לא עוברת, אדם נולד איתה והיא מלווה אותו לאורך כל החיים'.
"פעם היה מישהו שקיים כאן בר מצווה לבן שלו, וכשהוא הבין שהתרומה כאן לא באה לידי ביטוי רק באמצעות הכסף, אלא גם בזה שהמקום מעסיק במהלך האירוע עובדים בעלי צרכים מיוחדים, הוא ניגש אליי ושאל אותי אם החבר'ה באמת עובדים באירוע ואם רואים אותם, כי הוא קצת חושש שהבן שלו יראה את זה והוא לא בטוח איך יגיבו האורחים".
ומה ענית?
"הסברתי שזה חלק מהמקום, ושהמהות שלנו כאן היא השילוב בין אנשים עם צרכים מיוחדים לבין כאלה שלא. אתם רוצים לבוא ולהיפתח לעולם אחר? מצוין, לא מתאים לכם – חבל. אנשים חושבים שהם יגיעו לגן עדן אם יעשו פה אירוע ויתרמו, אבל בתכל'ס הם לא באמת מבינים מה זה אומר לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים, וכמו שאת שומעת לא כולם גם מוכנים לקבל את זה. מבחינתי, השילוב היא התרומה האמיתית, לא הכסף".
לצד הלקוחות שלא תמיד מצליחים להכיל את השילוב הייחודי כאן, ישנם גם עובדים כאלה, שלמרות העובדה שהם מקבלים הדרכה והסבר על האופן בו פועל המקום - הם מתקשים להשתלב בו ומהר מאוד נפלטים מהמערכת.
"כל עובד חדש שמגיע מקבל ממני הסבר מפורט והבהרה שהדבר הראשון והכי חשוב כאן הוא לא לשרת את הלקוח, אלא לדעת איך לעבוד עם החבר'ה. ולצערי, יש אנשים שמתחילים לעבוד ולא יודעים איך לאכול את זה, והם כמובן לא שורדים כאן", מסביר ברכיאל.
החבר'ה שעובדים כאן הם הסיבה לכך שהם נפלטים? הרי בסופו של דבר העבודה כאן היא אותה עבודה כמו בכל בית קפה אחר, לא?
ברכיאל: "זה שילוב של הכול, ומי שלא מתאים לו - מבחינתי עדיף שיילך. תראי, עסקי המסעדנות כוללים המון מספרים, אבל הכל בתיאוריה ועל הנייר. למדתי המון על אנשים פה, ובעיקר למדתי לנתח אופי והתנהגויות שונות הרבה יותר טוב. בסופו של דבר, 'קפה שלווה' הוא מקום שמכניס אותך בעיקר לפרופורציות".
תסביר.
"אנשים בוכים על איזה אוטו יש להם ואיזה אין להם, מתלוננים שכואב להם הגב והראש, ואז מגיע בחור כמו טל, שאין לו כביכול את הנתונים הרגילים, ומצליח לעשות הכול כמו שצריך וגם הכי טוב שאפשר, ואפילו מצליח להתפרנס מזה. וזה נותן פרופורציות על החיים.
"עד שהגעתי לכאן לפני שנתיים, לא הכרתי חבר'ה בעלי צרכים מיוחדים, ועם הזמן, ככל שנחשפתי אליהם יותר, הבנתי איזה אנשים מדהימים הם, וכמה שהם בעצם נותנים לנו יותר ממה שאנחנו נותנים להם".
בלי הפסקות סיגריה ובלי אינסטגרם
עסקי המסעדנות, ובכללם גם בתי קפה, ידועים כמסגרות לחוצות ועמוסות, בפרט בזמן סרוויס. עבודת המלצרות נחשבת לשוחקת ומעייפת, ולא מעט אנשים שמלצרו בעברם מודים כי לעולם לא יעשו זאת שוב. מסיבה זו, ככל הנראה, עבודת המלצרות בארץ נחשבת במרבית המקרים לעבודה זמנית, ובהתאם לכך ישנם לא מעט עובדים המתייחסים אליה בזלזול.
"בגדול, יש המון חשש בענף המסעדנות, אנשים משקיעים את כל החסכונות שלהם במקום שפתחו, וברור לי שאם יום אחד אחליט לפתוח עסק משלי – אשלב בו חבר'ה בעלי צרכים מיוחדים", מודה ברכיאל. "יש להם מוסר עבודה מטורף וזה כוח עבודה מדהים; הם עובדים טוב ונותנים לא פחות תפוקה מאדם רגיל. אין להם הפסקות סיגריה, הם לא נעלמים פתאום ואין להם את העניין של אינסטגרם ופייסבוק באמצע העבודה. הם בעיקר מאוד נהנים מהעבודה עצמה, וכל הזמן רוצים ללמוד דברים חדשים ולבדוק איך אפשר עוד לעזור", הוא מוסיף.
נשמע כמו עובד שכל אחד היה רוצה בעסק שלו.
"לגמרי. אבל אל תשכחי שגם צריך להיות שם בשבילם. הנה, בשבוע שעבר טל ישב פה לבד, עצוב וכמעט בוכה, שאלנו מה קרה והסתבר שהוא עצוב כי הוא נזכר בסבתא שלו שנפטרה לפני שש שנים".
טל אמר קודם שהוא לא אוהב שמתייחסים אליו "כמו לילד". איך עוקפים את העניין הזה, ועם זאת ממשיכים להעניק לו את כל תשומת הלב שאתה מתאר?
"לטל יש עניין עם זה שמדברים אליו כמו שמדברים לילד קטן, ובכל פעם שמישהו מכנה אותו 'ילד' הוא עונה שהוא גבר. אבל מבחינת הצוות, היחס ואופי העבודה פה שוויוני. נכון שאנחנו נותנים לחבר'ה יותר תשומת לב, מחבקים ומדברים, אבל כן מתייחסים אליהם שווה בשווה".
הוא אמר שהוא מאוד אוהב להגיש ולעזור ללקוחות.
"כן, זה נכון. טל אוהב מאוד לראות אנשים ופחות להיות במטבח, מאחורי הקלעים. לרוב הוא יותר מגיש את המנות ופחות לוקח הזמנות, אבל הוא כן עובד על הקופה וכן מכין קפה כשצריך. ובכלל, טל כל הזמן מחייך ונדיר שתשמעי ממנו דברים רעים. הוא בן אדם מאוד חיובי, הכל הוא עושה בשמחה ובחיוך ומחבק את כולם, וזה מדבק ויוצר אווירה שמחה בקפה שגורמת ללקוחות לחזור הנה".
אני מניחה שמאז שלהקת "שלווה" התפרסמה, לקוחות חוזרים לכאן כך או כך, לא?
"המקום עבד יפה גם לפני הפרסום של הלהקה, אבל אין ספק שבזכותה המקום נכנס השנה לתודעה של אנשים שלא הכירו אותו קודם, אז ברור שזה השפיע. אגב, אנשים שהגיעו לפה בהתחלה בזכות הלהקה – חוזרים עכשיו לפעמים גם פעמיים בשבוע.
"אבל אם תשאלי אותי, מהרגע הראשון ידעתי שהמקום יעבוד והייתי מאוד אופטימי, בטח ביחס לשאר השותפים ואפילו למרכז 'שלווה' עצמו. למרות זאת, אני מודה שגם אני לא חשבתי שיצליח בווליום הזה והופתעתי מאוד לטובה. רק שימשיך כך".
לאור ההצלחה, מודה ברכיאל כי ישנה מחשבה להתפתח ולגדול, ואולי אפילו לפתח מודל ייחודי במסגרתו יקומו בתי אוכל דומים שיפעלו בכל הארץ: "הרצון הוא בהחלט לגדול מעבר לבית קפה הזה. אבל כרגע אני לא יודע להגיד אם זו תהיה רשת, ואם מה שיוקם יפעל דווקא בירושלים. אני כן יכול לומר שהרבה מאוד אנשים מגיעים אליי עם רצון לפתוח מקום דומה לשלנו עם קונספט זהה".
עם יד על הלב, היית ממליץ לכל מסעדן להעסיק עובדים בעלי צרכים מיוחדים או שצריך בשביל זה להיות בעל אופי מסוים?
"תראי, בעבר הייתי עצבני ודרשתי לא מעט מהעובדים, והמקום הזה שינה אותי ועשה לי רק טוב, בעיקר לנפש. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, ולמרות שעסקי המסעדנות יכולים להיות קשים ולחוצים, השהייה במחיצתם של החבר'ה המדהימים האלה, יוצרת אווירה רגועה ונותנת אתנחתא מסוימת בה אתה גם מרגיש שאתה נותן לאחרים, ובתמורה גם מקבל הרבה מאוד.
"לארח אנשים זה נחמד וסבבה, ולתת להם לאכול זה מדהים, וזה חלק ממה שאנחנו עושים בענף הזה. אבל פה, ספציפית, אני גם מרגיש שאני משפיע על אנשים וגורם להם לגדול ולהתפתח, ואין הרגשה טובה מזו".
.jpg "\"לארח אנשים זה נחמד וסבבה, אבל זה ממש לא העיקר פה\" (צילום: אלכס קולומויסקי)")
גם טימור שבתאי, שמשמש כשף בבית הקפה ועבד בעברו בכמה מסעדות גדולות ומוכרות בארץ, מודה שלדעתו "בכל מטבח צריכים לעבוד גם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, במיוחד במטבחים הכי לחוצים. יש להם את היכולת ללמד טבחים מה זה פרופורציות, וכל מי שאי פעם עבד במטבח - יודע כמה הפרופורציות הולכות לאיבוד ברגעי הלחץ".
בדומה לברכיאל, גם שבתאי - שמגדיר את עצמו כאדם רגוע במיוחד - מתאר את האהבה שהחבר'ה מעניקים לו במהלך עבודתם המשותפת: "למרות שלפעמים העבודה כאן דורשת לא מעט סבלנות ואהבה, התמורה שאנחנו מקבלים מהחבר'ה האלו היא עצומה וכמעט בלתי ניתנת לתיאור. טל הוא בן אדם מדהים, וכך גם שאר החבר'ה שעובדים כאן, והם באמת נותנים המון מעצמם וזה משהו שלא בטוח שמקבלים במקומות אחרים".
מה הם עושים במסגרת עבודתם במטבח?
שבתאי: "מפרידים עלים, מקלפים ירקות, עוזרים במשימות ה'בק'. בגדול, הם רק מחכים שאתן להם עבודה ומתבאסים כשאין לי מה לתת להם".
ומה קורה אם יש לחץ של לקוחות?
"הם מגיעים לעבוד ורוצים לעשות את זה הכי טוב, והם אכן עושים זאת. הכי חשוב הוא לא לפגוע באף אחד ולזכור שרובם, בדיוק כמונו, רגישים מאוד, מי פחות ומי יותר. אתה צריך להתאים את עצמך אליהם, ולפעמים להסביר במילים מה שעבור אנשים רגילים הוא מובן מאליו".
