רונן מיילי מחדד את הגבול בין דמיון למציאות
בשנה שעברה הוא הפך את מנחת המסוקים בגג של עזריאלי למסיבת בוטיק לאנשים "הנכונים", ביום העצמאות האחרון הוא הביא לפארק הירקון 25,000 איש למסיבה של די.ג'יי סולומון ואת קיץ 2019 הוא יחתום בראש השנה הקרוב במסיבה מפחידה (זה הדיבור) בתל אביב: רונן מיילי, המסתערב מדובדבן שגדל בפרדס כץ ומי שהיה עד לא מזמן מלך חיי הלילה של תל אביב, נמצא עכשיו בנקודת רתיחה
המשרד של רונן מיילי מעורר קנאה. אין בו רהיטים מיובאים מאיטליה או פרקט משובח, ולמען האמת גם אין בו מזגן. המשרד של מיילי הוא שולחן מאולתר בחוף הילטון בתל אביב. אין אף משרד אדריכלים בעולם שיכול להתחרות במה שיש שם: חול וים. וגם בחורות חטובות בביקיני ובחורים נאים בבגד ים עדכני.
.jpg "רונן מיילי: חם בקיץ (צילום: דנה קופל)")
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
בית הקפה "ג'רמייה" נסגר אחרי 13 שנה
השף ג'יימי אוליבר עובר לגור באחוזה מפוארת
"אכלתי עגבנייה ב-24 דולר"
אבל כל עוד יש ספה קטנה ושולחן שעליו אפשר להעמיד את כוס היין או את הקוקוס שמצטלם נהדר לאינסטגרם, מי צריך יותר מזה. בטח שלא מיילי. מי שהיה מלך חיי הלילה של תל אביב החזיק במועדונים הכי חמים בעיר כמו "החתול והכלב", ושימש כיו"ר איגוד הברים והמסעדות, עשה בשנים האחרונות שינוי. היום הכל מתורגט אצלו, הכל קבוצת יעד: הוא הבעלים של מסעדת החוף "מציצים", של "הילטון ביי" וגם יצרן תוכן ומפיק אירועים. הרזומה הצבאי שלו כולל גם שירות ביחידת "דובדבן" בתור מסתערב, בזמן של תקופת פיגועים לא פשוטה של שנת 1996.
נראה שהוא נמצא עכשיו בדיוק בנקודה שבה הכל מתחבר: כל הקשרים שטווה במשך שנים כשהחזיק ברים ומועדונים נחשבים בתל אביב, הקשרים שהצליח לייצר במקומות הנכונים כשכיהן כיו"ר איגוד הברים והמועדונים, הקשרים עם חברות האלכוהול, הקשר עם הקהל שליווה אותו כל השנים, הקשרים עם המוזיקה שליוותה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו – כל זה מתנקז היום למקום אחד, מזוקק ומהודק.
היום הוא חבר בפאנל התיירות של עיריית תל אביב, אבל בעבר הוא לא שוכח שקראו לו דרימר ולא פירגנו, גם כשפעל מול המשטרה להגדלת כמות המבקרים במועדונים – במקום מטר לאדם הוא נלחם בשיניים על 0.75 מטר לאדם, מהלך שעד היום הוא מאמין שעשה אותו לא רק לטובת בעלי המועדונים אלא גם לטובת הבליינים עצמם. בסוף הוא גם הצליח.
אתה מעיד על עצמך שאתה איש תוכן, אבל מה זה בעצם אומר?
"היום בעולם הסושיאל כל אחד ואחת מאתנו הוא מדיה מהלכת. יש לנו עוקבים באינסטגרם ואנשים יוצרים טרנדים. היום הרבה יותר אפקטיבי להשתמש במשפיענים בשביל יצירת תוכן חכם לקהל היעד במקום לעשות פרסומת בטלוויזיה שפונה לכולם. המטרה שלי היא לייצר את הנתונים המקסימלים, בנחשקות המקסימלית בעלויות המינימליות. חשוב להבין שהיום אנחנו חיים בדור אינסטנט, הכל קצר ומהר. פעם היינו קוראים ספרים וצופים בסרטים, היום הכל קצר ומהר. פעם היינו מביעים רגשות והיום יש אימוג'יס. פעם היינו עושים פגישות עבודה – והיום יש קבוצות וואטסאפ".
תוכן אמרנו? אז זה יכול להיות חוף ים מגניב שחברת אלכוהול לקחה עליו חסות, כמו שעשה ב"הילטון ביי" וזה יכול להיות גם הופעה של סלומון שבה הביא מעל 25,000 איש לפארק הירקון. בשביל זה הוא משתמש בפלטפורמות שמדברות בשפה של הקהל. שירים ביוונית? הם לא מעניינים אף אחד פה. הקהל הזה מחפש את המגניבות.
כשלא עומדים בעומס
"ים זה המכנה המשותף של כולם, ושל כל מי שבילה אצלי אי פעם. יש מישהו שלא אוהב ים?", הוא שואל, ומיד מוסיף: "כאן אני תופס את הקהל צעיר ומגניב או עם משפחה צעירה. יש לי קהל של 20 שנה של אנשים שמבלים אצלי, איך אני יכול לפגוש את כולם? בים. אתה יכול לבוא לים כשאתה שמח כשאתה עצוב כשאתה רוצה לחגוג יומולדת – זה המשאב הכי אהוב שיש פה".
בשנה האחרונה הוא הרים מסיבה על הגג של עזריאלי שאליה הגיעו 350 איש שנבחרו בקפידה, ומסיבה עם סולומון בפארק הירקון. כל זה אחרי שבשנת 2013 הוא הצליח להביא 50,000 אלף איש למסיבה בחופי הרצליה. ונכון, היו גם כישלונות, כמו המסיבה ההיא בניצנים בשנה שעברה, שהיו שכינו אותה "מסיבה מהגיהנום".
מה קרה במסיבה הזאת בניצנים בשנה שעברה? נראה שלא שוכחים לך את זה. זה היה כישלון?
"להביא כמות גדולה של אנשים לחוף ניצנים ולא לדעת לקלוט אותה, זה כישלון. שברו לי את האירוע. היו אמורים להגיע 15,000 איש והגיעו מעל 20,000 איש. הכניסות קרסו והאוטובוסים שהיו אמורים להסיע את האנשים מהחניה למתחם לא עמדו בעומס".
את אשתו זהר ואם ילדיו, הוא הכיר ב"אומן 17". הם נשואים כבר 13 שנה ויש להם שני בנים. מהאומן הוא התגלגל למועדון "החתול והכלב", כשבאמצע נרשמו לו גם אפיזודות כמו הבר המחתרתי בבן יהודה בתל אביב "שושו" ומועדון "מרחב ירקון", ששכן בתחנת המשטרה בתל אביב שנשאה את אותו השם.
החיים אחרי ה"חתול והכלב"
את "החתול והכלב" הוא עזב לפני ארבע שנים. היום, חוץ מ"מציצים" ו"הילטון ביי" (אותם הוא מחזיק יחד עם המסעדן הוותיק הראל בלו, הבעלים של מסעדת "סיטארה" ו"פישופ" בשרונה מרקט: "הראל בלו הוא השותף האולטימטיבי, הוא מסעדן בנשמתו והוא יודע לתפעל את האופרציה ולהחזיק אותי קצר כי גם לפעמים החלומות שלי בורחים"), יש לו גם מועדון גלישה צמוד למסעדה בחוף הילטון; הוא מפעיל את הקיוסק בחוף הנפרד של הדתיים; מחזיק חברת סאונד ותאורה, מעניק שירות של ניהול במה לפסטיבלים גדולים ומספק שירותי ליווי לאמנים בינלאומיים, בעיקר בסיבובים בעולם, להם הוא דואג לכל הדרישות הטכניות על הבמה ומלווה אותם בכל מה שצריך. חברת "מיוזיק תל אביב" שבבעלותו היא חברת הפקות ותוכן, שמתקתקת כמה אירועים בשנה – מדי.ג'יי סולומון בפארק ועד אירוע בוטיק במנחת המסוקים בעזריאלי שאליו הוזמנו מעטים.
היית מאוד מזוהה עם "החתול והכלב", אז למה לעזוב?
"הרגשנו שהמקום כבר לא מייצג את מה שאנחנו מאמינים בו. הדור הצעיר לקח את המושכות לידיים וזה סגר את המועדון. אבל זה פינה אותנו לפתוח עסקים ולהתמקד במה שאנחנו טובים בו".
אז גם שודרה הסדרה "ריסטארט" בערוץ 10 שקראה לך להתחיל לנהל אורח חיים בריא.
"ריסטארט הייתה נקודת ציון - לא בלאגן ולא אלכוהול ולא לחזור הביתה בשש בבוקר, ותכל'ס מי צריך את החרא הזה, אני כבר לא שם. יש לי משפחה וילדים שאני אוהב, אני איש משפחה. היום כל האינסטגרם שלי זה ילדים ומסיבות".
זה אומר שלא היית פותח היום מועדון?
"בעד שום סכום שבעולם לא. אני קנאי לעצמי ונמאס לי כל היום לארח ולהיות ליצן החצר ולהיות רוב מהיום במצב מטושטש. אין לי את הצורך למחיאות הכפיים של הקהל, התבגרתי, התרחקתי משכבות הגיל שמבלות. אין לי נושאים משותפים עם ילדות בנות 24, אני בן 42 ואני מבוגר לעולם הזה. מצד שני אני כל פעם ממציא את עצמי מחדש, את תחומי הפעילות שלי, את העסקים שנכונים לאיזון המשפחתי שלי. אני לא פותח שום עסק מבלי התייעץ עם זוהר אישתי כי זו החלטה משפחתית. אני מעדיף להיות פודל חי ולא אריה מת, וחי זה משפחה וילדים. בעיני להיות גרוש זה עצוב, לא בגלל האקט עממו אלא בגלל שאם אני לא רואה את הילדים כמה ימים נגיד כשאני בחו"ל, אני גמור".
מי שמכיר אותך מתקופת המועדונים מבין שזה חתיכת שינוי.
"כל האהבה העצמית שיש לך בחיי הלילה הולכת ויורדת, כי בלילה אתה מלא בעצמך ואתה משחק. דוד (דוד טור, ת"ג) ואני היינו משחקים את הילד הטוב והילד הרע. בסופו של דבר אתה משחק תפקיד, כמו ליצן שמגיע להצגה ולא משנה אם הוא חולה או עצוב - הוא צריך לשחק".
לוגו על קוקוס
ומה עם כסף?
"את כל מה שאתה עושה אתה צריך לעשות בגובה העיניים, ליהנות מהחיים וככה להצליח. לא להיות נובוריש. אין עלי שום סממן עושר, אני לא צריך את זה. אני עושה את מה שאני אוהב ואני קנאי לחוויות שלי ולהתפתחות האישית שלי. אני קנאי לקצב, ואני חושב שאולי זה מה שחסר לרוב האנשים. עם הזמן אנשים נהיים שקופים ואף אחד לא רוצה להיות שקוף. השגרה כואבת וקשה, והסוד הוא לנצח את זה ולהסתפק במועט. כי תמיד יהיה מישהו יותר חכם ויותר טוב ממני. צריך גם לזכור שילדים רוצים תשומת לב ולא מתנות. אני חייב להיות קשור רגשית לדברים שאני עושה. למשל פתחתי מועדון גלישה בגלל הבן שלי ואני עובד בחוף הים בגלל אורח החיים שלי. הכל קשור אחד בשני. אני לא מונע מכסף. אני לא יכול פתאום לפתוח חנות ולמכור כפתורים כי זה לא קשור אלי".
אבל אתה בכל זאת עובד קשה.
"בג'ונגל שבו אנחנו נמצאים קשה להצליח. הישראלים חזקים וערמומיים ולפעמים צריך מרפקים ולעמוד על שלך. כל זה יכול להצליח רק אם אתה נאמן לעצמך. המטרה היא לא לנצח את המלחמה אלא את הקרב. הכל ויתורים – עם אשתי, עם השותפים עם הבנק. אתה כל הזמן מוותר, ומי שלא יכול לוותר שלא ישחק את המשחק. אי אפשר ללכת נגד הסיסטם. זה מתחיל בלתת מבלי לדרוש, כמו מים שאנחנו מגישים פה בחוף ללקוחות. אני יכול לעשות על זה כסף אבל אני מעדיף להיות לארג' בכסף קטן. החיים זה לא לונה פארק כי יש עליך לחצים וילדים ואם לא תשאף להצליח לא תהיה במקום שאתה רוצה להיות ותהפוך לשקוף. פעם היה משפט שאומר שחיים רק פעם אחת, היום אומרים שחיים כל היום, כי כל יום זה חיים מחדש".
הקוקוס הירוק הזה שהנחת כאן על השולחן עושה להרגיש תאילנד, זה לא מוצר נורא יקר?
"אולי באמת לא משתלם למכור את זה, אבל זו תמונת ניצחון כי זה מגניב ואנחנו נעלה אותה עכשיו לאינסטגרם כי זה מצטלם טוב. זה גם טעים וגם מוצר פרימיום, אני מתכנן להטביע את הלוגו של המקום על זה. אז מה כבר משנה אם ארוויח על זה עוד 5 שקלים או פחות 5 שקלים? את ה-5 שקלים שהפסדתי כאן קיבלתי במקום אחר – במדיה. ומדיה זה כסף, אז מי שלא מבין שאנחנו מדיה מהלכת שייצא מהחדר ולא ישתתף במשחק".
אתה לא מתגעגע לפעמים לאקשן?
"אחרי 'החתול והכלב' חיפשתי את עצמי והראל (הראל בלו, השותף. ת"ג) משך אותי לעולם החופים. אני זוכר שהסתכלנו על המפה בגוגל ואותי מה שעניין היה הרצף, הסטריפ הזה של רצועת החוף שקורים בה הרבה דברים. רציתי לעשות שינוי, להביא תוכן לחופים, להביא טרנד. אין פה מסיבות, ובשעה 23:00 סוגרים כאן את המוזיקה. אני לא רוצה להגיע בכלל למקום שבו יכולה להתפתח כאן מסיבה. אני לא רוצה פה מסטולים".
נדמה לי שהגבול דק.
"מהיום שבו פרשתי מחיי הלילה הגבול בין דמיון למציאות התחדד ובעבר הוא היה מטושטש. בעבר היה קשה להגיד מה אמיתי ומה לא, כי אתה לא ממש מחובר למציאות. אתה חי בתחושה שאתה ביג שוט, ובגלל זה אנשים שפורשים מחיי הלילה מקבלים בום כי הם לא מבינים שזה לא מה שהם חשבו".
והבום הזה לא הגיע אליך?
"לא הייתי איש לילה קלאסי, כי כל הזמן התעסקתי בעוד דברים. דאגנו להפוך תחנת משטרה למועדון ולהפוך גלידרייה בבן יהודה לכניסה לבר ה'שושו', וכל זה בשביל לא להשתעמם. את זה אני מבין רק בדיעבד, אז עבדתי מהבטן, בלי הרבה סיכון. אז היום אני יכול לשבת פה בחוף על בקבוק יין ואחר הצהריים לקחת את הילד שלי למסיבת סיום שלו".
ההורות זה משהו שאתה מתעסק בו הרבה.
"נכון, כי כשאבא שלי לקח אותי למסיבת סיום הוא בא עם מדים ולא נכנס למים, ואני לא שוכח את זה. כבר אז אמרתי לעצמי שבכל מסיבה של הבן שלי אני אהיה ואתן את המאה אחוז שלי".
מיילי הגיע מבית מליטנטי. הוא נולד בפרדס כץ וגדל בה עד שעבר לתל אביב אחרי הצבא. אבא שלו היה מפקד מחנה מקרפ"ר, והוא מעיד על עצמו שהוא ביצועיסט וממושמע, אבל פראי. כשהשתחרר מדובדבן אחרי לא מעט שבחים שקיבל, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש ריקנות, כי בצבא האמין שהוא ביג שוט וכשהגיע לאזרחות הכל התרוקן בבת אחת. לימים הוא הקים את "עמותת דובדבן" וגייס מלגות ל-22 חיילים בודדים, עסק בפרויקט הנצחה והיה אחראי למיזמים חבריים של העמותה.
את המוזיקה הוא גילה בגיל מצווה אז התבקש לבחור מתנה – חאפלה באולם אירועים, טיול לחו"ל או מתנה גדולה. הוא בחר במתנה גדולה וביקש שני רמקולים. בגיל 13 רונן מיילי היה די.ג'יי. הוא היה יושב ומקליט בקסטה טרקים בשתי אצבעות וכך יצר אוספים של מוזיקה. לימים הוא גם עבד בחנות התקליטים המיתולוגית ברחוב שינקין בתל אביב, "קרמבו", ומכר תקליטים בקומה השנייה. היום הוא מייבא די.ג'אים מחו"ל.
במה תרבות הבילוי בתל אביב השתנתה בשני העשורים האחרונים?
"ב-2016 הרגשתי שעידן המועדונים נגמר והקהל רוצה משה אחר. למשטרה נמאס מהשטויות, לקהל נמאס וגם לנו נמאס מעצמנו, וחיפשנו דרך חדשה. הבנתי שתרבות בילוי לא מתחילה ונגמרת במרתף כזה או אחר, ואפשר ליהנות בהרבה סוגים של בילוי. הנאה היא סובייקטיבית, התבגרנו וכמו שקראתי את המפה – אנשים אוהבים פופ אפ, חדשנות, הפקות. אנשים כבר לא אוהבים רפיטטיביות ולחזור לאותם מקומות ולראות את אותם אנשים. פעם היינו באים למרתפים כי היינו אוהבים לפגוש את אותם אנשים והיינו שונים באופן הבילוי שהצענו. היום בכל פיצוציה שמים את הדיסק של אסי קוזאק. היום אני מגניב בזה שאתן להם לחוות משהו לזמן מוגבל, כמו במסיבה חד פעמית של סולומון בפארק. ליום אחד יש להם הזדמנות לחות את החוויה, ואז או שיצטרפו או שלא. והם מצטרפים. אני צופה שתוך שנתיים גם ההפקות הגדולות יגיעו לקיצן ויבוא הזמן להמציא משהו אחר. היום אנשים רוצים מסר חברתי. לפני שש שנים הבאנו עשרות אלפי אנשים להרצליה, השמענו טכנו ואלקטרוני והרגשנו חלוצים, אבל כפי שהיום אני רואה את הסצנה כל זה נגמר והגיע הזמן להביא את הדבר החדש והמגניב הבא, כי כל זה כבר לא חדש, כולם משמיעים את אותו הדבר וצריך עכשיו למצוא את צורת הבילוי החדשה, כמו המסיבה בעזריאלי".
זה גם להביא את ה-350 איש הנכונים.
"האנשים האלה לא היו 350 האנשים ה'מוכרים'' אלא ה'נכונים'. ומי נכון? מי שיש לו את הוייב הנכון. היו שם אנשי רוח, דוגמניות וכן גם אנשי מפתח, לידרים ומשפיענים. אבל בסוף - אותי לא מעניין ה-350 איש שהיו במסיבה אלא אותי מעניינים ה-350,000 איש שלא היו במסיבה הזאת אבל נחשפו לתוכן שהיה שם".
