"ילדים שאהבתי הייתי מפנק בחצי כריך שלי"

חיים כהן: טחינה וחציל מטוגן בתוך נשיקת לחם

"היו אלה ימיי הסנדוויצ'ים העליזים. האימהות, שכולן יצאו לעבודה בבוקר, דאגו לצייד את הילדים בכריך משביע. הקיוסק, שלימים חדר לשטח בית הספר, היה בהתחלה מחוץ לשער. ואז, לא היה דבר כזה לקחת כסף ולקנות סנדוויץ'.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:

• הפטיסרי הסודי שכדאי להכיר 
• הפיצה שיורדת ממנוף 
  

"הימים היו ימים של לחם שחור, לחם לבן, לחמניית שמונה עם פרג ולחמנייה קטנה עגולה, וכמובן הייתה החלה של חמישי ושישי. הסנדוויצ'ים היו או חמאה ושוקולד השחר, שזה יהלום, בתנאי שהחמאה נחה על פרוסת חלה בטמפרטורה של המקרר; או, מה שלא כל כך עבד אחרי שעתיים של המתנה - גבינה צהובה בלחם לבן עם עגבנייה וחמאה.

חיים כהן (צילום: מתוך אוסף פרטי)

"היה גם כריך משמח מאוד: לחמניית שמונה עם פרג הייתה הכיס המושלם לסלמי של 'אס' עם מרגרינה ומלפפון חמוץ. באופן מוזר, הלחמנייה העגולה היתה טעימה בלי כלום, אולי רק עם שקית שוקו.

"אבל גולת הכותרת הייתה בימי שישי. אמא שלי התחילה את הבישולים לערב שבת כבר בחמש בבוקר. זאת הייתה נשיקה של לחם לבן פריך, בנגיסה היו צלילים של בגט בוקעים ממנה, אבל רק צלילים, ואולי יותר נכון להשוות את זה לג'בטה. בכל אופן, זאת הייתה נשיקה של לחם לבן שמקלפים אותו מבפנים ומשאירים שכבה דקה מה'לבן'. היא הייתה מורחת לי טחינה, מכניסה בפנים חצילים פרוסים דק ומטוגנים על להבה נמוכה וסבלנות משני הצדדים, ועגבניות חתוכות לשמיניות מבושלות עד כמעט טעם של ריבה. היה שם גם מלפפון ירוק שלם ליד.

"כל זה נכנס לתוך מה שקראנו שקית אוכל: זאת הייתה שקית בד שנתפרה במיוחד עם שרוך מגומי שסגר את הפתח שלה במתיחה. בשעה עשר היה צלצול ההפסקה הגואל, ואני הייתי לוקח את שקית האוכל, יושב בפינה ליד מגדל המים של בית הספר 'גבעת השלום', ואוכל בהנאה גדולה שהריצה לי את המחשבות כהכנה לצלצול של השעה 12:00, שמיד אחריו ארוץ הביתה לקציצות ולספיחה שלה, שהריח שלהם ספוג לי עד היום במוח, באף ובפה. אלה היו ימי נשיקות הלחם". 

צחי בוקששתר: גבינת "טוב טעם" ושלוש פרוסות מלפפון

"ישראל רק יצאה מהצנע, אבל לא מהצניעות. לא היה זה 'בון טון' להתפאר בשפע. סבתא שלי, חנה, עוד הייתה צועדת ברגל עם סלים של אוכל מנתניה למעברת בית ליד, לחלק למי שעדיין היה תקוע שם, ואנחנו הלכנו לבית הספר עם סנדוויץ' רגיל: גבינת טוב טעם, שלוש פרוסות מלפפון, מלח ופלפל שחור. אבל על דבר אחד לא היו פשרות: זיתים סוריים דפוקים ושמן זית טוב, לא שמן זך ולא מזוכך, שמן עם ריח וטעם של שמן.

צחי בוקששתר(צילום: מתוך אוסף פרטי)

"ואז בשישי היינו מקבלים את יצירת המופת: גבינת קוטג', שהייתה חידוש באותה תקופה, פרוסות בננה ומעל סוכר. ואני? אני הייתי אוסף פרוטות והולך בחשאי לקיוסק של פאול בפינה, ומבקש חטאים של ממש. אבל זה כבר לסיפור אחר".  

טום אביב: סלט טונה עם מיונז וחסה

"אצלנו לא היו מכינים סנדוויצ'ים, אבל כל יום בשעה עשר בבוקר היה מגיע לבית הספר איש הסנדוויצ'ים. כל יום הייתי אוכל אותו הסנדוויץ' - סלט טונה עם מיונז וסלרי, והמון חסה.

טום אביב (צילום: מתוך אוסף פרטי)

כל זה נכנס בתוך לחמנייה שחורה, פשוטה, טרייה ומפנקת. זה עלה 5 שקלים וזה היה הדבר הכי מנחם ביום שלי".

יהלומה לוי: כריך עם מטבוחה

"בתור ילדה לא אהבתי כריכים, והאמת היא שעד היום אני לא כל כך אוהבת אותם. מאז ומתמיד היה חשוב לי שיהיה מגוון של טעמים בפה, ושתי פרוסות לחם לא הצליחו לספק עבורי את זה.

"חוץ מזה, כריך זה משהו שצריך לאכול אותו כשהוא טרי, ואם אוכלים אותו כמה שעות מאוחר יותר - זה מאוד מורגש. במשך השבוע סירבתי לקחת כריכים לבית הספר, ובמקום זה הייתי לוקחת כסף וקונה משהו במכולת של בית הספר. לרוב זה היה מאפה מבצק עלים שנקרא 'אוזן פיל' ויוגורט, ותמיד היו לי גם פירות בתיק.

יהלומה לוי עם אמה, לוסי לוי ז"ל(צילום: מתוך אוסף פרטי)

"היום היחיד שבו הסכמתי לקחת כריך היה יום שישי, כשאמא שלי הייתה מכינה מטבוחה לשבת והכריך היה עשוי מחלה טרייה עם חמאה קרה ומטבוחה חמה, שבושלה כמה שעות קודם לכן.

"אני באה מבית שבו מדי בוקר היינו אוכלים ארוחת בוקר של בית מלון שכללה לחמניות טריות, ירקות טריים, ממרחים וביצים ומיץ תפוזים טרי, ולכן הארוחה של השעה 10:00 הייתה פחות קריטית עבורי. אני רגישה לטעמים, ולא היה סיכוי שאחליף את הכריך שלי בכריך של מישהו אחר. בכל מה שקשור לאוכל הכול מאוד מתוכנן אצלי".

שף אבי לוי: חלה טרייה עם מעקודה

"אמא שלי הייתה מכינה כריכים מושלמים, כאלה שיכולים להשביע עד הצהריים בקלות. אחד מהכריכים שהכי אהבתי היה כריך עם מעקודות (חביתה מרוקאית) קטנות וקרות ומטבוחה שהיא הייתה מכינה בעצמה, כמובן.

"לפעמים היא הייתה מכינה לנו כריכים עם קציצות מתפוחי אדמה ולפעמים עם קציצות בשר, ולרוב הכריכים היו מחלה טרייה. לקראת סוף השבוע היא הייתה מכינה לנו את הכריכים מלחם לבן פשוט וטעים בטירוף.

"אני הייתי מהילדים שמאוד מחכים ומצפים לכריכים של ארוחת עשר, ואף פעם לא החלפתי סנדוויץ' עם ילד אחר. כן חלקתי עם ילדים אחרים, כי האמת היא שכולם כמעט רצו לטעום מהכריכים שאמא הייתה מכינה לי".

שאול בן אדרת: לקרדה עם חמאה ובצל ירוק

"לבית הספר הייתי לוקח כריך שכולם היו גונבים לי אותו, כי הוא היה כריך גדול ומגרה. היו ילדים שהיו מגיעים עם כריכים מעפנים, דקים ומרוחים בגבינה. אותי היו שולחים עם כריכים מדהימים עמוסים בכמה סוגי נקניקים ומלפפון חמוץ; כריך אבוקדו וקוטג'; כריך עם חביתה משלוש ביצים; כריך עם קציצות ירק; או כריך של חלה מרוחה בהרבה חמאה ושכבה עבה של חלווה.

שאול בן אדרת(צילום: מתוך אוסף פרטי)

"אבל הכריך שהכי אהבתי היה כריך לקרדה עם חמאה, בצל ירוק ועגבנייה. את הכריך הזה הייתי אוכל בפינה בגלל הריח, והילדים תמיד היו מעירים לי על הריח שבקע ממנו. כיום יש מבחר ענקי של לחמים ושל אופציות לשים בתוכם, הרבה יותר ממה שהיה בתקופה שלי.

"אמא שלי הייתה מאוד משקיעה בכריכים שהיא הייתה מכינה, ואני לא הייתי מחליף כריכים בשום פנים ואופן. היו ילדים שאהבתי ורציתי להתחבר איתם, ואותם הייתי מפנק בחצי כריך שלי, אבל בחיים לא לקחתי כריך ממישהו אחר".