המתאגרף האיטלקי שפתח מסעדה בהרצליה
הוא נולד בעיירת חוף נידחת באיטליה, והחיים הובילו אותו לקריירה של מתאגרף אולימפי. אחרי שפתח ארבע מסעדות איטלקיות בלונדון, אנדרייה מאג'י מחליט לשים את הג'יטונים שלו על מדינת ישראל ולפתוח מסעדה בהרצליה: "שלא תחשבו שרק בישראל קשה היום לפתוח מסעדות"
צפו: פסטה מקומית מסורתית בעיירה פזארו באיטליה
פזארו היא עיירת חוף נידחת במזרח איטליה. כיאה לעיירות חוף, היא מתויירת מאוד בחודשי הקיץ, וכמעט שוממה בחודשי החורף. עיקר התיירות בה היא תיירות פנים, והיא אינה יעד שישראלים פוקדים. אבל אם השם פזארו מצלצל לכם מוכר, זה ככל הנראה רק בגלל סיבה אחת – כדורסל. סקאבוליני פזארו היא קבוצת כדורסל מליגת העל האיטלקית, ששיחקה בעבר מול מכבי תל אביב. כל מי שאינו חובב כדורסל או כל מי שאינו אוהד קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל, רוב הסיכויים שלא שמע על העירייה הזאת מעולם.
המסעדן והמתאגרף האולימפי לשעבר, אנדרייה מאג'י, נולד בפזארו. גם הוריו נולדו שם, וגם סבו וסבתו. בבניין עתיק מהמאה ה-17, בנמל של העיירה, הוא מחזיק מסעדה איטלקית, שאותה הוא פתח לפני כשנה, במרחק הליכה קצר מבית הוריו הנוכחי, ומהבית שבו נולד וגדל.
אולימפיידת סיאול במדי נבחרת איטליה
את קריירת האגרוף שלו הוא התחיל בגיל 15, וסיים בגיל 31. הספורט הזה עזר לו בחיים, פתח לו דלתות, הניב קונקשיינים מבורכים, וגם כמובן סיפקו לו טיולים בעולם ושכר נאה.
בגיל 22 מאג'י כבר השתתף באולימפידת סיאול, ומיד לאחר מכן, התחיל בקריירה של מתאגרף מקצועי, וזכה לשלל תארים ומדליות: פעמיים היה אלוף איטליה; בשנת 1985 הוא זכה במדליית זהב בפולין; בשנת 1987 זכה במדליית כסף בסוריה במסגרת משחקים של מדינות הים התיכון ויש עוד.
את המסעדה הראשונה שלו הוא פתח בלונדון, אחרי שפרש מאיגרוף, בתחילת שנות ה-2000, והיא פועלת שם עד היום. במהלך 20 השנים האחרונות, הוא רכש ופתח ארבע מסעדות איטלקיות בלונדון – "לה פפרדלה", שני סניפים של "מסקאלזונה" ומסעדת "מייד אין איטלי" שנפתחה רק לפני שנה.
את רייצ'ל הוא הכיר בלונדון. היא הייתה מלצרית והוא מתאגרף בדימוס. אחרי כמה שנים משותפות בלונדון, הם עברו לארצות הברית ואחר כך גם גרו קצת בפזארו. בשלוש השנים האחרונות הם השתקעו בישראל, יחד עם ארבעת ילדיהם.
אין דרך קלה להבין מה עובר לאדם בראש כשהוא מתכנן לפתוח מסעדה. התשובה לרוב מורכבת. אבל בכל זאת – מסעדה בישראל – השתגעת?
"גם באיטליה מאוד קשה, התחרות גבוהה, המיסים גבוהים והבירוקרטיה קשה. מי שחושב שלפתוח מסעדה במקום אחר בעולם זה קל – הוא טועה".
אז בכל זאת למה דווקא ישראל?
"כי אני חי בישראל עכשיו, ומסעדנות זה ההנאה שלי והעסק שלי, ואני רוצה לעבוד במה שאני אוהב. מצאתי כאן לוקיישן קרוב לבית שלנו, ואם הכל ילך כמו שאנחנו מתכננים, אז אולי יהיו אפילו עוד מסעדות בארץ. תביני שבשבילנו זה גם להכות שורשים במקום הזה, וגם לילדים שלנו זה חשוב".
מה דעתך על אוכל ישראלי?
"אני אוהב אוכל ישראלי. אני גם אוהב אוכל פשוט בלי הרבה מניפולציה, עם הרבה שמן זית. אני אוהב להרגיש את הטעם של חומרי הגלם, אני רוצה להרגיש את הטעם של הבשר והדג".
אז למה לא לפתוח מסעדה עם אוכל ישראלי?
"היה לי ברור שאפתח כאן מסעדה איטלקית, אני לא מתעסק במה שאני לא יודע".
ואיך לדעתך האוכל האיטלקי בישראל?
"אני לא מוצא את עצמי במסעדות איטלקיות בארץ. התאכזבתי בהרבה מקומות. אבל זה הטעם שלי והדעה שלי, יכול להיות שלאחרים זה כן טוב. אני חושב שמה שיש בישראל זה לא אוכל איטלקי. במסעדות כאן שמים הרבה שמנת במנות, הרבה חמאה. אני חושב שאין כאן מסעדות איטלקיות טובות".
מה המשמעות של אוכל בבית איטלקי? זה קצת דומה למקום שהאוכל תופס אצלנו כאן.
"כשהייתי ילד האוכל היה הדבר הכי חשוב בבית. פעמיים ביום, בצוהריים ובערב, כל המשפחה מתכנסת סביב השולחן ואוכלת יחד. אני אוהב את התרבות שלכם, והשבת אצלכם נחמדה, אבל אצלנו בבית כל יום היה שבת. שבעה ימים בשבוע – שתי ארוחות משפחתיות ביום. ושלא תחשבי שזה היה רק אצלי בבית, ככה זה היה אצל כל החברים שלי".
ישראל מדינה יקרה
בבית הקטן בעיירה פזארו, סבתא ואימא היו אוספות כל קיץ את כל הפירות הטריים של העונה, ואחסנו אותם כך שיוכלו ליהנות מהם גם בחורף. בקיץ הם גם שמרנו את כל החצילים והעגבניות. אבא שלו היה משרה פירות בתוך יין, וכך משמר אותם. והיו עוד שיטות. בכלל האוכל במשפחה האיטלקית הקטנה, היה נושא חשוב. "אוכל מכינים בשקט, בנחת. עד היום אני לא אוהב אוכל שמכינים אותו צ'יק צ'אק", הוא אומר.
צפו: בית המלאכה בסיציליה מעטר את השולחן שהגיע לישראל
בתפריט של המסעדה החדשה, שנמצאת עדיין בהרצה, יש 18 פסטות, 20 פיצות מהטאבון המפלצתי שעומד בכניסה, שלושה סוגים של ריזוטו וכעשר מנות עיקריות. יש שם מנות כמו פפרדלה ברוטב טלה, רביולי ממולא בריקוטה ותרד ושניצל עגל מוגש על העצם. את הגברת שמכינה פסטה הם "שאלו" מהמסעדה באיטליה, וכמוה גם שתי מנהלות. כל הצלחות ייבוא מאיטליה, וכמוהם גם הסירים והמחבתות. גם השולחנות והכיסאות מאיטליה, כולל ארבעה שולחנות מעוטרים בלימונים ותפוזים שיוצרו בעבודת יד בסיציליה, במיוחד למידותיהם. גם הפסקול – איטלקי. היד של הזוג על כל פרט כאן. על תל אביב וישראל הוא שמע רבות מאשתו, ולכאן הא הגיע לפני 17 לביקור, בפעם הראשונה.
אז מה אהבת באוכל הישראלי?
"אני מאוד אוהב את המטבח הערבי ואת המטבחים המזרחיים. אתם טובים מאוד בבשר, בסלטים, מאכלים חריפים. אני אוהב דברים פשוטים כמו לשבת מול שולחן עם פיתה וחומוס. אני גם אוהב את תרבות השרינג כאן, באיטליה אין לנו את זה. אני רואה גם שהישראלים אוהבים לאכול, זה גם משהו בתרבות כאן".
ומה בנוגע לחומרי גלם? במסעדה באיטליה בטח יש חומרי גלם שפה רק אפשר לחלום עליהם. זה לא קצת יומרני לחשוב שאפשר לעשות כאן מסעדה איטלקית כמו באיטליה?
"נכון, פירות ים ודגים יש לנו באיטליה בשפע, אבל הירקות בישראל ברמה גבוהה מאוד והם גם טעימים מאוד, השמש עושה להם טוב. בישראל יש גם שמן זית מעולה. את הקמח לפסטה שלנו נביא מאיטליה, כי לא מצאנו רמה כזאת בשום מקום בעולם. אבל אל תשכחי שבישראל יש כמעט את כל הדגים שאנחנו משתמשים בהם באיטליה, אחרי הכל זה אותו הים".
אבל מה עם המחירים? דגים ופירות ים טריים עולים כאן הון תועפות.
"נכון, המחירים כאן גבוהים מאוד. ישראל באופן כללי היא מדינה שיקר מאוד לחיות בה. בשביל לחיות פה צריך לעבוד קשה מאוד. איטליה מאוד זולה, גם חומרי הגלם זולים. זה קשה, כי אנחנו לא רוצים להיות מסעדה יקרה מדי".
מה דעתך על כל הסגירות של המסעדות בארץ? זה לא מפחיד אתכם?
"זה לא רק כאן - בכל העולם עסקי המסעדות קשים מאוד. היום כולם מכינים פיצה, פסטה וחומוס. גם להחזיק עובדים זה יקר מאוד, ותוסיפי לזה את העובדה שהיום קשה מאוד למצוא כוח אדם טוב. זה בעייתי מאוד כי אנחנו מכינים הכל במסעדה, וצריך ידיים עובדות בשביל להכין פסטה. היום אנשים יותר מבלים במסעדות, אבל אסור לשכוח שיש להם גם הרבה יותר מבחר מפעם. קחי לדוגמה את מה שקורה בלונדון - יש הרבה מסעדות בלונדון, וכמעט כל שני מטרים יש לך שם מקום של אוכל. זה קשה למסעדנים. היום בלונדון קשה למצוא עובדים, כי האנגלים לא רוצים להיות מלצרים או טבחים. הם לובשים חליפות ועובדים בהיי טק ובעבודות אחרות. אין להם מוטיבציה לעבוד במלצרות".
אז למה להתעקש על פסטה טרייה? זה קצת ראש בקיר.
"אני לא יודע על מה את מדברת. אני לא מכיר משהו אחר. אנחנו רוצים לעשות את הפסטה ביד, עם חומרי הגלם שלנו, כי ככה עושים אצלנו פסטה".
אתה חושב שהקהל הישראלי יידע להעריך את זה?
"אני מקווה. אני רואה שהישראלים אוהבים אוכל איטלקי, אני גם יודע שישראלים נוסעים הרבה לאיטליה אז הם גם יודעים איך אוכל איטלקי צריך להיות".
איך תתגברו כאן על פערי התרבות? בכל זאת, פה זה לא אירופה.
"האיטלקים והישראלים מאוד דומים. לשנינו חשובה המשפחה, שנינו אנשים חמים מאוד. איטלקים גם אוהבים אוכל, בדיוק כמו הישראלים".
קלאטה 15, מדינת היהודים 89 הרצליה פיתוח, 09-9653434
