הלביאות של שוק הכרמל: נשים בדוכני אוכל רחוב

שוק הכרמל הפך בשנים האחרונות למתחם קולינרי מבעבע, והוא מושך אליו לא רק קונים, אלא בעיקר פודיז ותיירים מכל העולם, שמחפשים את הריגוש הבא. התחלופה המהירה וההיצע הענק של אוכל רחוב טרנדי שמציעים דוכני סטריט פוד בשוק, מספקים עניין רב לכל מי שמגלה סקרנות לאוכל. 

אורית מושקוביץ, קבב מיטש(צילום: אפיק גבאי)

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:

• אוכל רחוב בבאר שבע
• מבורקס ועד פלאפל - אוכל הרחוב של חיפה
  

הרעש, ההמולה, הצפיפות, הקשיחות והצעקות, הופכים באופן טבעי את השוק למקום לא נשי במיוחד, גם כשמדובר על השוק הכי תל אביבי. אז נכון שעדיין מדובר על קומץ נשים שנותנות פייט לצעקות הרוכלים, אבל כל אחת מהן היא סיפור מיוחד, ויחד, לביאות השוק הללו מפיצות נשיות במקום שבו פעם נשים היו רק קונות, ובטח שלא מוכרות.

מחנויות בקניונים לדוכן מיצים בשוק

תקווה יצחק הייתה אחת הנשים הראשונות שהתמקמו בין הבסטות בשוק הכרמל, ודוכן המיצים שלה נמצא בפינת הרחובות הכרמל ורמב"ם. המקום הזה הוא נקודת עצירה חובה בשוק, כי תקווה לא סתם מכינה מיץ, אלא רוקחת לך את התרופה הספציפית שאתם זקוקים לה באותו היום. חיוך אימהי וייעוץ בריאותי כלולים במחיר. ומי הלקוחות? בעיקר צעירים תושבי האזור שמגיעים לכאן כדי קבל את מנת הסופר פוד היומית שלהם.

תקווה יצחק, מהקניון לשוק הכרמל(צילום: לין לוי)

ואיך בשוק? 

"כשהיו לי חנויות בקניון הייתי כל היום מתלוננת שחם לי או שקר לי. השוק חיסן אותי, והיום אני לא מרגישה לא את הקור ולא את החום. חוץ מזה אני מוקפת כאן אנשים מדהימים שרובם באים לעבוד לא רק בשביל כסף, וכאן זה החיים שלהם".

ללמד את הרומנים מה זה אוכל רחוב

אם בדוכן המיצים של תקווה מתגודדים בעיקר צעירים שוחרי בריאות שמחפשים שוט של עשב חיטה או שייק ירוק מלא בנוגדי חמצון, אצל אורית מושקוביץ (49) המצב הפוך: לדוכן הקבב הרומני שלה, "מיטש", שממוקם ברחוב חבשוש, מגיעים דווקא הרבה מבוגרים המתגעגעים לארומות השום המתפרצות ממטעמי המטבח הרומני.

קבב מיטש, שוק הכרמל(צילום: גיל אבירם)

מושקוביץ היא רוח סערה מתפרצת, מלאה באנרגיות, ועם ההומור שלה היא הייתה יכולה להיות בקלות גם סטנדאפיסטית. כמי שגדלה ברמת אביב ולמדה בבית הספר "אליאנס", אף אחד לא חשב שיום אחד היא תהיה בעלת דוכן בשוק. "הייתי ילדה מופרעת שטורקת דלתות", היא מודה, ונראה שהמופרעות הזו הביאה אותה לגעת כמעט בכל תחום בענף המזון: הייתה לה מעדנייה ברחוב יהודה המכבי ויזמות עסקית לנערות בסיכון.

גם היום אין שום דבר סטנדרטי במה שהיא עושה, והדוכן שלה מלא ברעיונות שכל קופירייטר מחפש. מנת הדגל שלה נקראת "פיתה צרחות", ואפשר לקנות כאן הביתה "מקפא קונסומה בקר" (רגל קרושה) ו"ערכה לרומני הממנגל". כשנולד בראשה הרעיון לפתוח דוכן שיגיש רק פיתה עם קבב רומני, החזון היה ה"חלון" שפעל צמוד למסעדת "חיים נלו" בדרום העיר, אליו בלייני העיר היו מתנקזים בלילות בשביל לתקוע סטייק לבן בפיתה.

אז איך את עם זה היום?

"קודם כל הדוכן הוא בסמטה ולא ברחוב הראשי של השוק, ופה קצת יותר רגוע ופחות דחוס, אבל עדיין, הגלגול הזה שאליו התגלגלתי מכורח היוזמות שלי, עדיין מוזר לי".

"השינוי הכי גדול שקרה כאן הוא שהשוק נהיה יותר קולינרי, וזה פתח דרך לנשים, אבל מהר מאוד הבנתי שבמקום הזה צריך למצב את עצמך כך שכולם יבינו שלא מתעסקים איתך. כולם בוחנים אותך ואת הגבולות שלך. אישה בשוק צריכה להיות לא פראיירית ולהיות מסוגלת להוכיח את זה שוב ושוב".

רוני מושקוביץ: "יש פה חוקים שאנשים שלא באים מהשוק לא מכירים, שוק הוא כמו מדינה אחרת, יש בו גם שפה משלו. לכי תעיזי להגיד לבסטיונר בשוק שאת יותר חכמה ממנו, שוק זה חזרה אחורה בזמן. גם לא הבנתי את כוחו של המשפט הכי נפוץ כאן 'מחר על הבוקר', ולא ידעתי שחייבים להגיד לכולם בוקר טוב גם אם לא בא לך״.

"אני חושבת שזה אחלה, ולמרות שכמות סיורי האוכל שעושים כאן היום הוא בלתי נתפס, זה טוב כי זה פותח את העסק ליותר קהלים. כמות התיירים שמגיעים לכאן הופכים את המקום הזה למגדל בבל, ואני מוצאת את עצמי עושה 'הסבר את פניך לתייר', ומדברת ביום אחד בצרפתית רומנית עברית ואנגלית אבל זה כיף. הדבר הקשה הוא דווקא הלקוחות הישראלים כי הם מתווכחים ורוצים ללמד אותך, במיוחד אם את אישה מעל הגריל. הקשים ביותר הם הרומנים כמובן, כי הם תמיד מתווכחים איתי האם אני מספיק רומניה, אם נולדתי בארץ להורים שגם כן נולדו בארץ והאם האוכל שלי הוא רומני באמת".

שוק זה הכי טבעי לי

אם תקווה הגיעה לשוק במקרה, ואורית התגלגלה אליו על גבי היוזמה הקולינרית שלה, לילי בן שלום מרגישה בשוק שהיא הגיע הביתה. "lela" של לילי בן שלום (49) היא מאפייה גיאורגית שנפתחה לפני חודשיים 50 מטרים מהדוכן של אורית. לעומת אורית מושקוביץ, בן שלום בחרה דווקא בקו עיצוב לא חדשני אלא אותנטי עם נברשת ענקית שיורדת מהתקרה הגבוהה מאוד, בר ומטבח פתוח עם קיר זכוכית דרכו אפשר לראות נשים גיאורגיות מקפלות בצקים.

לילי בן שלום(צילום: אנטולי מיכאלו)

במקום של בן שלום עובדות רק נשים, גם במטבח וגם מאחורי הבר, ואת האנרגיה של בעלת המקום אי אפשר לפספס, במיוחד כשהיא מרימה לחיים עם משקה גיאורגי "צ'צ'ה" ב-11:00 בבוקר.

ולמה דווקא אוכל רחוב?

"כי זה יותר רווחי, זה לא יותר פשוט, זה רק יותר ריווחי. המסעדה שהייתה לי הוציאה ממני את הנשמה, ופה אני מחזירה אותה לעצמי".

"אני יכולה לדבר בכל שפה ויכולה להתאים את הסימפוניה שלי לכל אדם. פה את לא צריכה שאימא שלך תהיה מלכה כדי להרגיש נסיכה. ברור שלא כולם אוהבים אותי פה אבל אני מאמינה שהבעיות נמצאות במקום שבו מאפשרים להן להיות. עם השנים גם למדתי שאפשר לנצח את הרוע עם הטוב שבך".

"ברור. עד שלא הבאתי פה צרחה וכל השוק בא לראות מה קרה, לא הבינו עם מי יש להם עסק. עכשיו אחרי שבדקו את רמת הדציבלים שלי, אף אחד לא מתעסק איתי. שכונה זה שכונה ושוק זה מקום עם המון דינמיקה בין אנשים, ואיפה שיש הרבה דינמיקה יש גם המון רגש אותנטי". 

אם לא יאהבו, אקום ואלך

אם לילי בן שלום, הגיעה מירושלים, ומבחינת המנטליות וסגנון החיים שלה היא כאילו הגיעה מכוכב אחר, אז תדמיינו מה עבר על נינג' אבן אנדיקט (43), שהיא הבעלים דוכן של אוכל תאילנדי "הדוכן של נינג'", שממוקם ברחוב הראשי של השוק.

נינג' התאילנדית בשוק הכרמל(צילום: לין לוי)

נינג' חיה בארץ כבר 10 שנים ומתגוררת במושב גינתון. את הדוכן שלה היא פתחה לפני שלוש שנים, ובהתחלה הוא היה מקום קטנטן שבו היא עבדה לבדה והכינה כמה מנות תאילנדיות בודדות.

אבל הביקוש עלה על כל דמיון, והיא התרחבה והתרחבה ותפסה שני דוכנים סמוכים, והיום מדובר על מסעדת שוק עם מקומות ישיבה, חמישה עובדים תאילנדיים ותפריט עם מנות קבועות. נינג' מגיעה לשוק כל בוקר ב-7:00 וסוגרת ב-20:00.

לקוחות אוכלים, ספקים באים והולכים עשרות אנשים חולפים על פני הדוכן מדי דקה, ונינג' הקטנה והזריזה, עם חיוך שלא יורד מהפנים וידיים שלובות דרך קבע על החזה, מודה לכולם בתאית תוך כדי קידה, כמו פרח לוטוס יפה בתוך המולה וזרימה בלתי פוסקת של אנשים.