בין משה לדודו טופז

מה גורם למשפחה להיקלע למערבולת של לשון-הרע וביקורת שלילית כלפי בן משפחה אחר? כוונתי כמובן לאירוע החותם את פרשת השבוע בהעלותך שבו מרים מובילה מהלך ביקורתי חריף בגיבויו בשתיקה כנראה של אחיה אהרן כנגד משה רבנו, גדול הנביאים. הביקורת מוסבת כלפי פרישתו של משה מאשתו ציפורה. בין אם מדובר היה בגירושין או שמדובר היה בניתוק המגע הפיזי שבניהם.

התגובה האלוקית הכפולה מהירה כברק. ה' מבהיר להם את ההבדל התהומי שבין מדרגת הרוחנית למדרגתו של משה. ועל עוצם נבואתו של משה. ומיד אחרי שה' מסיים את דבריו מרים מגלה שהיא מצורעת 'כשלג'. עונש על שדיברה סרה באחיה במשה.

מה גרם למרים ואהרן לסדוק תא מערכת היחסים המופלאה. משה, בענווה המופלאה שלו איננו מגיב, ואף מתפלל לרפואתה של מרים. אך מה ראו אישים גדולים אלה להיכשל במהלך כה קטנוני, לכאורה?

מרים ואהרן נותנים תשובה מסוימת לשאלתנו: "וַיּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלא גַּם בָּנוּ דִבֵּר?!" (במדבר פרק יב ב')

זאת אומרת, גם אנו

נביאים במעלה רמה, גם אנו אנשי רוח, ובכל זאת אינו מפרקים את התא המשפחתי שלנו, ואיננו נמנעים מקשר עם בני הזוג שלנו, כך טוענים אהרן ומרים כלפי משה. סביר לקבל את עמדת הפרשנים, שרואים בביקורת הזאת, לא קטנוניות או קנאה, כי אם ביקורת רוחנית עמוקה, כלפי מה שנראה להם , אצל משה, כתפיסה המנתקת בין קודש לחול, בין חומר לרוח.

ובכל זאת, האם ניתן לקחת מכאן תובנה רחבה יותר מאשר מחלקת רוחנית גרידא. חז"ל קשרו את האירוע הזה ללשון הרע בכלל, זאת אומרת שהם הכלילו את המקרה והעבירו אותה הלאה לתחומים אחרים.

נשים לב שוב לדברי מרים ואהרן: " וַיּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלא גַּם בָּנוּ דִבֵּר?!"

מה אומרים מרים ואהרן, הוא (משה) כמונו. הוא חייב להיכנס 'לקופסה' שבה אנו נמצאים, אותה אנו מכירים. הוא חייב לנהוג כמונו, הוא חייב להיות ברמה שלנו, אסור לו לחרוג מהאופן שבו אנו חיים. אנו פוגשים פה את הלחץ החברתי בשיאו.

בדרך כלל, אנשים נכנעים ללחץ הזה. כל חייהם מעוצבים על ידי הלחץ הזה. הם לומדים, עובדים, מתחתנים עם מי שהסביבה מצפה מהם. הם לא 'הם'. הם מראה בה משתקפת החברה הסובבת אותם. הם כלואים. ה'אני' שלהם הינו מגדל קלפים המודבקים על ידי דבק הנורמות החברתיות. משה לא מגיב. הוא לא נפגע (או לא מראה זאת) הוא פשוט ממשיך בדרכו הסלולה. עליו נאמר: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

הענווה היא אגו נטול אגו. דהיינו. האני שלו עמוק עמוק. הוא לא תלוי בהכרה החברתית, הוא לא תלוי במבטי ההערצה של הסביבה, או בביקורת שלהם. הוא הולך בדרכו. הוא לא ייפגע מהביקורת שלהם, הוא עניו. להיות עניו פירושו להיות הוא עצמו. פירושו להיות 'אמיתי'. דבר אמיתי הוא יציב ופגיע הרבה פחות לזעזועים.

ובמעבר חד ממשה לדודו טופז ובעצם לעצמנו

אינני מכיר את האיש ומעולם לא פגשתי אותו, אך העיסוק הציבורי הרחב בפרשה הופך אותו מאדם פרטי למשל חברתי. התרסקותו הכואבת היא התרסקות ה 'אני' שהיה בנוי (כפי הנראה) על הנוסחא הבאה: "אני = ערוץ 2". לקחת את הליבה של 'האני' , איימת פשוטו כמשמעו על קיומו של האיש. האיש עשה מעשים רעים וקשים.

אך ייתכן כי במוחו המעוות, הוא תפס את עצמו

כמתגונן נגד הקמים (כביכול) לפגוע בו. שהרי כל אישיותו הייתה בנויה על ההכרה החברתית לה זכה בכמויות מוגזמות, לא ריאליות, לא אנושיות. סופו של הקצף להתמוגג, וסופן של התשואות לגווע. ומה אז? הוצאת את השקע מהתקע והמכשיר החשמלי נדם .

דור שלם נבנה על תרבות הפרסום וה-PR. דור שלם משתית את ' האני' שלו על מבטי החברה המדומים. דור שלם של נערות אנורקטיות, שדמות 'הברבי' הפיקטיבית מעצבת את מוחן. דור שלם של מתבגרים ומבוגרים-מתבגרים הולך שולל אחרי גיבורי תרבות פיקטיביים בתכניות הריאליטי המציפות אותנו. דור של 'מותגי–כאילו'. דור של צבע-מאכל. התרסקותו של דודו טופז, היא לא התרסקות כואבת של אדם פרטי, היא התרסקות של מותג מזויף. היא התרסקות של 'כאילו' היא בסך הכל התפוגגות של קצף. רק חבל שבתהליך ההתפוגגות נפגעו אנשים. האם גם מיידוף היה מקסם שווא חברתי שהוליך שולל את מיטב המוחות הפיננסיים? כמה מוקשים כאלה מסתתרים ביננו?