אדם הוא בשר ודם - וזה בסדר

"ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות/ שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?" (מאיר אריאל)

פרשת "בהר" היא פרשה אוטופית. היא מתארת את שנות השמיטה ושנת היובל, ומנסה לשכנע אותנו, הקוראים המחויבים באופן בסיסי, להתחייב לשמור גם על חוקים אלה, המטילים עול כבד על החקלאים ועל בעלי היכולת הכלכלית בקהילה.

• מה, עוד לא עשיתם לייק לפייסבוק של ynet יהדות?!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת השבוע
• עוד עבריין שם כיפה על הראש. די כבר  
• למה אלוהים לא אוהב שיאי גינס? 
  

נדמה לי שמי שניסח את חוקי פרשת "בהר" ידע היטב שלא גדולים הסיכויים שהקהילה תשמוט את התבואה אחת לשבע שנים, ועל אחת כמה וכמה שחבריה יחזירו בכל שנת יובל את הקרקעות לבעליה המקוריים. בכל פעם שאני קוראת את פרשת "בהר" אני תוהה על הבחירה להתנתק מהמציאות החברתית, ומהמחשבה על ההתנהגות הסבירה של האדם הממוצע, ולהציע חוקים חברתיים שעם כל מקסימותם, קשה להעלות על הדעת שהם ייושמו לאורך זמן.

במסגרת הנסיונות להסביר את העמדה המוסרית של חוקי שמיטת הקרקעות (בהנחה אוטופית גם היא, שבני אדם פועלים בעולם כתוצאה משכנוע מוסרי) קובעת-מזכירה לנו התורה עקרון יסוד של האמונה (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

לפי פסוק זה הסיבה לשמיטת קרקעות אינה חברתית או כלכלית, אלא דתית. בשנת היובל שבות הקרקעות למשפחות המוצא השבטיות, לא כדי לייצר איזון מחודש של המשאבים הכלכליים, אלא כדי לאזן מחדש את יחסינו עם אלהים, כדי להזכיר לנו שבאנו לעולם ללא רכוש, ונצא ממנו ללא רכוש. ובאמצע – הכל הבל. תכליתה של שנת היובל, על פי פרשת "בהר", להנכיח ולהזכיר לנו את הגרות הקיומית שלנו.

לפרוש כנפיים ולעוף/ אל מקום שבו/ אולי כמו הר נבו/ רואים רחוק רואים שקוף (יענקל'ה רוטבליט)

שמה של הפרשה מעיד עליה – מצוות השמיטה נאמרת על ידי אלהים בהר סיני. ולכולנו מוכרת השאלה התלמודית: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" 

מדוע מקפידה התורה לציין שדווקא מצוות שמיטה נאמרה בהר סיני? אל השאלה הזו אני מבקשת להתייחס הפעם מתוך אגדה תלמודית העוסקת גם היא בישיבה על הר ובחוויה דתית של שמיטה.

האיש השמן ובתו, והבושם השמימי

(תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף פו ע"א)

"רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר היה.

יום אחד היה לו חם.

עלה וישב על שן של הר.

אמר לבתו: בתי הניפי עלי במניפה ואני אתן לך ככרים של נרד (בושם).

בינתיים נשבה רוח.

אמר: כמה ככרים של נרד (עליי לתת) לאדון זה".

רבי שמעון בן חלפתא הוא חכם מלומד בניסים, שחי בסוף תקופת המשנה. האגדה שלפנינו פיזית מאוד. רבי שמעון בן חלפתא הוא אדם שמן, הוא סובל מהחום הכבד ומנסה להקל על סבלו. בשלב ראשון הוא עולה ויושב בקצה ההר. כיוון שפעולה זו לא מספיקה הוא מבקש מבתו שתניף עליו במניפה. הבקשה מלווה בהבטחה מקבילה לבת: את תעזרי לי להתמודד עם הצרכים הפיזיים שלי, ואני אסייע לך בדרך מקבילה. את תביאי לי רוח, ואני אתן לך בושם.

רוח וריח – שתי חוויות מעודנות ונעימות לחושים, בעזרתם מתמודדים עם הסבל הגופני שנגרם מהחום. האבא מציע לבת שהיא תעבוד כדי להפיג את סבלו הגופני והוא יעניק לה בתמורה מתנה שתעשה פעולה דומה.

בסופו של דבר, נעשה נס לחכם המלומד בניסים ולבתו, והרוח האלהית החליפה את תנועת היד של הבת. אלהים חסך לבת עבודת מניפה... ורבי שמעון בן חלפתא? הוא מקבל את הנס בטבעיות ובלי לעשות ממנו עניין גדול. הוא רצה רוח וקיבל רוח, והוא מודה על כך לאלהי הרוחות. התודה של שמעון בן חלפתא פשוטה. נדמה לי שהוא מחייך לעצמו כשהוא חושב להציע לאלהים את הבושם שרצה לתת לבתו.

לאלוהים אין גוף ואין ריחות גוף, אין טמפרטורת גוף ואין בעיות של השמנה והזעה. מה ניתן לאלוהים על המחווה הקטנה של משב הרוח? איך יגמול בן תמותה לבעל הנצח? על ראש ההר, כשהחום מתחיל להתפוגג, לומד ומלמד רבי שמעון בן חלפתא שיעור באנושיות.

כך מסתיימות סערות

האגדה הקטנה והיפה הזו מובאת בתלמוד הבבלי בסיומה של סוגיה ארוכה ומאוד סוערת. סוגיה הממזגת עיסוק בסכסוכים פוליטיים, במאבקי כוח, במין ובגופים גבריים גרוטסקיים וגדולי ממדים.

בתום יום קרב תלמודי, לאחר שכולם התנצחו עם כולם, וכולם פגעו נפגעו, מחזיר אותנו רבי שמעון בן חלפתא לממדים אנושיים: לכאבים ולתביעות של הגוף, להתמודדות עם צרכים פיזיים פשוטים ומכבידים, ולנחמה האמיתית ביותר שאפשר להציע לאדם - משב רוח וריחות של צמחי בשמים.

אנחנו בני אדם, והמרב שאנו יכולים לעשות זה להכיר בעובדת היותנו "בעלי בשר", בעצב העמוק שתודעת המוות משרה עלינו, ובנחמות

הקטנות שאנו יכולים להציע זה לזה. תמציתה של "הדרשה על ההר" שאותה נושא רבי שמעון בן חלפתא היא ההבנה שמעפר באנו ואליו נשוב. שאנו קטנים (גם אם שמנים) וצרכינו פשוטים. בסופו של דבר נאהב זה את זו ואת אלוהים בזכות המחוות הקטנות, המכבדות את העובדה שאנו בשר ודם ולא מנסות לנצח אותה.

הנה, בסיום סוגיה סוערת, נעלמה ההלכה, נעלמו הדיונים הגדולים ונותר חכם בעל בשר ששומט את גופו לחסדי בשר ודם. נראה ששמעון בן חלפתא מוותר על הנסיון להכות את הטבע עם התרבות, לנצח את צרכי הגוף וכשלונותיו על-ידי הלכה ויצירות מפוארות. שמעון בן חלפתא נכנע לצרכי הגוף ואלוהים משיב לו בליטוף שמימי.

שבת שלום.