המוסר שגובר על התורה

חוקי השליטה והחסות הגברית

בפרשת השבוע "כי תצא" צפיפות מפתיעה ועצובה של חוקים שבמרכזם עיסוק בניצול, השפלה ופגיעה בנשים: חוק "אשת יפת תואר" העוסק בדינן של שבויות מלחמה; חוק העוסק בריבוי נשים ובירושה של בן האשה השנואה; "מוציא שם רע" – חוק העוסק בגבר הטוען שנשא אשה לא בתולה (חטא נשי שדינו מוות), חוקים העוסקים בזנות, וחוק העוסק בגבר המסרב לייבם (לשאת לאשה) את אשת אחיו המת.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מרכז רפורמי בגרמניה: אל תסתובבו עם כיפה
• הרב אלון החליף לכיפה שחורה
• מה, גם הפתגם הזה הוא ציטוט מהתנ"ך?!
  

כשיחסי הכוח הם של שולטים ונשלטות, העסקה הקהילתית המוצעת היא זו: כוח תמורת חסות. הגברים יקבלו כוח לשלוט ולנהל את הנשים בקהילה, ובתמורה הם יידרשו להגביל את כוחם, ולספק לנשות הקהילה מידה מסוימת של חסות.

שלשה חוקים על שליטה וגבולות

מהי השליטה הגברית המותרת על פי התורה ומתי נחצה גבול המותר? נבדוק זאת בעזרת שלשת החוקים הפותחים את הפרשה (פרק כא, י-כא).

החוק הראשון: אשת יפת תואר

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

הנה לפנינו חוק המציע מידה רחבה של שליטה גברית ומידה מסוימת מאוד של חסות: החוק מתיר לגבר לשאת לאשה שבוית מלחמה שהוא חושק בה, ומותר לו לגרש אותה כשהוא מפסיק לחשוק בה.

החוק מגביל את ההיתר בכמה דרכים: א. דרישה להפרדה של חודש בין השבי לקיום יחסי המין. ב. בתקופת ההמתנה השבויה מתאבלת ומבכה את בית אביה. ג. אסור לבעל למכור את האשה לעבדות.

בסיכום החוק מנסחת התורה את יחסי הכוחות שבין השליטה לבין הענקת החסות: "לא תתעמר בה – תחת אשר עיניתה". בתחילת הדרך יש לגבר סמכות לענות את האשה מינית ורגשית, ולכן בהמשכה אסור לו להוסיף חטא על פשע ולמכור אותה.

החוק השני: ירושת בן האשה השנואה

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר..."

והנה כאן מאזן שונה, כך נדמה לי, בין שליטה להענקת חסות: מותר לגבר לשאת כמה נשים, מותר לו לשנוא את חלקן. אסור לו להפלות בירושה את הבן המשותף לו ולאשה השנואה. עדיין הרבה מאוד שליטה גברית, אבל קצת פחות מאשר בסיפור השבויה.

החוק השלישי: חוק בן סורר ומורה

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ"

והחוק השלישי – מזעזע אך שיוויוני ופעמיים מוזכרים בו יחד שני ההורים.

זה מסלול התרסקות

יוצאים למלחמה, לוקחים שבויות, הן רוצות לחזור הביתה, אנחנו לא נותנים להם, מתחילים מאבקים - האשה שונאת את הגבר, והגבר מתחיל לשנוא את אשתו, הילד של שניהם נלכד באמצע והוא מופלה ושנוא, ומהר מאוד הוא גם שונא ולא משתלב במשפחה ובקהילה, ובסוף מגיע הרגע האכזרי ואבא ואמא מבטלים את ההיררכיות, מתאחדים לרגע על מנת לקום בבנם להרגו.

התורה התירה והדרשן אסר

כבר חז"ל שמו לב לשרשור החוקים והציעו לו, כדרכם, פרשנות נועזת (מדרש תנחומא, בובר, כי תצא, א): "למדו רבותינו: 'מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה' - 'וראית בשביה אשת יפת תאר... וגלחה את ראשה' כדי שלא תמצא חן בעיניו. מה כתוב אחריו? 'כי תהיין לאיש שתי נשים' - שתי נשים בבית, מריבה בבית, ועוד האחת אהובה, והאחת שנואה, או שתיהן שנואות. מה כתוב אחריו? 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה' כל מי שנושא אשת יפת תואר – יוצא מהם בן סורר ומורה".

ומה נועז בפרשנות הזו?

הקביעה המובאת בראש המדרש: "עבירה גוררת עבירה" מלמדת שהדרשן סבר שלקיחת "אשת יפת תואר" זו עבירה! אותה עמדה יש לדרשן גם ביחס לנשיאת שתי נשים – עבירה! התורה התירה לשאת שתי נשים. התורה התירה לשאת שבוית מלחמה, אבל הדרשן קורא למעשים אלו עבירות.

הדרשן לא מהסס לחלוק על התורה: לאברהם היו נשים רבות, ליעקב היו ארבע נשים. ודוד... ושלמה... והדרשן שלנו לא מהסס ולא מתפתל וקובע: "עבירה". ועוד מוסיף טוען ששתי ה"עבירות" הראשונות גורמות לאסון ששמו בן סורר ומורה.

בהמשך מציין הדרשן כדוגמא לעבריין את דוד המלך שחמד אשת יפת תואר והיה לו בן סורר ומורה. כך הופכים היתרי התורה לאיסורים, וגיבורי התנ"ך לאב טיפוס של עבריינים.

תפוח אדמה לוהט ששמו אחריות מוסרית

אף אחד לא יקח מאיתנו את תפוח האדמה הלוהט ששמו אחריות מוסרית. אין אפשרות לחמוק מהאחריות המוסרית האישית. אפילו התורה לא תציל אותנו מאחריות מוסרית אישית. אם הדרשן חושב שנשיאת שבוית מלחמה, ונשיאת נשים רבות הם חטאים, הוא לא מתחבא מאחורי הגב הרחב של התורה. התורה אמרה "מותר" אבל הוא משוכנע ש"אסור" אז התשובה המוסרית היחידה מבחינתו היא "אסור". עד כדי כך דתיים, ורציניים, וכנים ואחראים היו חכמי התורה שבעל פה.

ועוד יש אנשים ששואלים אותי למה אני אוהבת ללמוד תלמוד...

הממסד הדתי המושחת ביותר

נדמה לי שמעולם לא היה לעם היהודי ממסד דתי מושחת מוסרית כמו זה שבימיינו. אולי הכהנים בימי הבית השני... אולי דוד המלך ברגעי השפל האיומים שלו... אולי בעצם זה קורה להנהגה הדתית בכל פעם שהיא הופכת לחלק מהממסד המדיני. בכל פעם שהיא מתברגנת.

כך או אחרת, אנחנו חווים תקופה מזעזעת מבחינת המוסר של ממסד הדתי שאוסף לחיקו כל מה שרע ומושחת מוסרית: גזענות, שנאת אדם, שנאת נשים, אפליית נשים, קיצוניות אינסופית, זלזול במערכת המשפט, השתקה של קורבנות מין ותמיכה בעברייני מין, תמיכה בגנבי הקופה הציבורית, שנאת השלום ורדיפת המלחמה. בזמן האחרון נדמה לי שבסוף כל משפט על עבריינות מוסרית, יושב איזה רב ממסדי.

שהרב עובדיה ידבר עם ברוריה

בשבוע שעבר זעקו הכותרות כי הרב עובדיה יוסף קורא למאמיניו להתפלל להשמדת איראן. למה, הרב עובדיה, למה? תשאל את ברוריה, חכמה בין חכמי

התלמוד, והיא תלמד אותך: "יתמו חטאים ולא חוטאים" ותשדל אותך להתפלל לחזרתם בתשובה של עושי הרשע.

באיראן יש המון, המון, המון, חפים מפשע וכולם (גם הרשעים שבהם) נבראו בצלם אלוהים. פוליטיקאים ואנשי צבא חילוניים צרכים להיות פרגמטיים ולהבין שלצערם (אני מקווה) במלחמה מתים חפים מפשע, אבל רב? אתה אמור להיות מנהיג דתי ולכן מנהיג מוסרי. הרב עובדיה, תפילות הן ממילא לא בדיוק אסטרטגיה רציונלית, לכן אפשר לבקש בהן הכל, אז למה, פעם אחר פעם, אתה מקלל אנשים, משפיל, תומך ברשעים ומבקש מאלוהים בקשות רעות?

אם חז"ל לא היססו להפוך, בשם המוסר, היתרים של התורה לאיסורים, למה אנחנו פוחדים לתקוף את העבריינות המוסרית של הממסד הדתי בישראל?