לימוד התורה זקוק לבועלי נידות

הלכות נידה פרק א'

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת "יתרו"
  

ומאז "לא בשמיים היא". מהרגע שבו ניתנה תורה לעם ישראל, החלה פרשנות התורה. פרשנות היא תמיד גם תוספת וגם שינוי. פרשנות לא יכולה להיות זהה למקור, שהרי אם הייתה זהה, לא היה בה צורך. פרשנות רואיה היא תמיד חתירה תחת המקור שאותו היא מפרשת. מרגע שניתנה תורה לישראל, החלו ישראל לחתור תחת התורה שקבלו. השבת בפרשת "יתרו" ישוב ויקבל עם ישראל את התורה, וכבר השבת, בדרשות שישמעו בבתי הכנסת, יחל עם ישראל לחתור תחת תורתו.

הלכות נידה הן דוגמה נהדרת

מרתקת, עשירה, מנקזת לתוכה מתחים ומעוררת מחשבות רבות על יידע ככלי לשליטה במציאות. על פי הכתוב בתורה עצמה (ויקרא ט"ו) בימי המחזור החודשי אישה מטמאה את הקודשים, ונאסר עליה גם לקיים יחסי מין. עם תום שבעת ימי המחזור, האישה מפסיקה לטמא ומותרת בקיום יחסי מין עם בעלה. זו התורה וזו ההלכה הפשוטה. אולי לא נעים, אולי מפלה, אבל פשוט וקל להבנה.

יידע הוא כוח

מסכת נידה עוסקת בתילי-תילים של הלכות שתכליתן מאמץ של גברים להבין ולשלוט על מה שאין ביכולתם להבין, ובוודאי לשלוט – דם המחזור. לאורך כל המסכת ממיינים החכמים סוגי דם שונים לפי צבעים וצורות (ולרגעים אפילו לפי הריח שלהם) ומנסים להבדיל בין דם נידה לדימומים נשיים אחרים.

עבור האישה - המחזור החודשי הוא חוויה פשוטה (גם אם כואבת ולא תמיד נעימה), מורגשת ומובחנת היטב מכל חוויית דימום גופני אחר. עבור החכמים - כל הדמים הנשיים שווים, ולכן יש להבדיל ביניהם. במילים אחרות: אם החכמים היו באמת רוצים לדעת מתי אשה במחזור, הם היו צרכים פשוט לשאול אותה. נשים לא מתבלבלות במחזור שלהן. אבל אם החכמים רוצים להפוך את עצמם למומחים לגוף האישה ולדימומיה, הם לא יכולים לשאול את האישה, ועליהם להמציא מערכת שלמה, מפורטת להפליא, של כללי מיון שיוצרים פסאודו-אבחנות בין דם לדם.

אם אינך יכול לנהל את המציאות, דמיין מציאות שתוכל לנהל

הרצון הנוגע ללב של החכמים להבין ולשלוט על מציאות שאין להם כל מושג ביחס אליה, גרם להם לא רק לייצר מיונים מוזרים ומפתיעים של דם המחזור, אלא גם להמציא שלל דימומים נשיים שגוף האישה מעולם לא ידעם. כך למשל, הומצא המושג המפתיע המכונה "דם חימוד". "דם חימוד" הוא מושג בעל השלכות הלכתיות רבות ולעיתים גם קשות, אלא שנראה שמקורו בניסיון להבין את הגוף הנשי מתוך הגוף הגברי. בגוף הגברי יש קשר בין הוצאת זרע לבין תשוקה מינית. את הקשר, המוכר היטב לכל גבר, תרגמו חז"ל לגוף האישה ודמיינו דימום נשי שמתרחש לא בזמן הרגיל של המחזור, אלא כאשר אישה מתאווה לגבר. במציאות אין דם חימוד. בהלכה יש. זו כמובן לא הדוגמה היחידה.

והנה האגדה

במסגרת הניסיונות המרתקים לדמיין ולמיין דימומים נשיים, מובאת בתלמוד האגדה הבאה (בבלי, מסכת נידה, דף סו עמוד א, מתורגם מארמית. בעיבוד קל):

אישה אחת באה לפני רבי יוחנן וסיפרה לו שבכל פעם שהיא יוצאת מטבילת מצווה (הטבילה במקווה לאחר שהסתיימו ימי הנידה שלה) היא שבה ורואה דם.

אמר לה רבי יוחנן: אולי הדימום נגרם מכך שמרננים עליך במקום מגורייך. לכי והיבעלי לבעלך על גבי הנהר. יש שאומרים שרבי יוחנן אמר לה: ספרי לחברותייך והן יהפכו את משאלותיהן, וכפי שעד עכשיו קיללו אותך, מעתה הן יברכו אותך, ויש שאומרים שרבי יוחנן אמר לה: ספרי לחברותייך כך שיבקשו עלייך רחמים.

נתחיל מהפשט?

ככל שאני צוברת שנות חיים, כך אני פחות מאמינה שיש בעולם פשט, ועל אחת כמה וכמה באגדה חידתית זו. ובכל זאת אנסה להציע פירוש ראשוני לאגד: האישה שהגיעה אל רבי יוחנן הייתה מבחינה הלכתית במצב קשה. להלכה, אישה נידה לא יכולה לקיים יחסי מין עם בעלה, גם דימומים שאינם מחזור (לפי סעיף מסויים בחוק המקראי, ובוודאי לפי התפתחויות בספרות חז"ל) אוסרים על קיום יחסי מין.

האישה שמגיעה לרבי יוחנן נמצאת במצוקה של ממש – בכל פעם שהיא מסיימת את המחזור שלה וטובלת במקווה, היא מדממת מחדש. מציאות מוזרה זו גורמת לכך שהיא לא יכולה לקיים יחסי מין, וממילא לא יכולה להיכנס להיריון. כיוון שכך גם יכולתה להמשיך ולהיות נשואה לבעלה מוטלת בספק.

בסיפורים שהובאו בסוגיה, כהקדמה לסיפור זה, אנו מוצאים חכמים שמנסים "לרפא" דימומים נדירים של נשים, על מנת לאפשר לחיי המין, האימהוּת והנישואים שלהן להתקיים. ואילו בסיפור זה ובאופן מאוד מפתיע רבי יוחנן לא מנסה "לרפא"' את האישה "החולה". אולם הוא גם לא דורש ממנה להפרד מבעלה או למצער להימנע מקיום יחסי מין. להיפך, בהחלטה חתרנית, מפתיעה ובלתי מוסברת מבחינה הלכתית, רבי יוחנן מורה לאישה לקיים יחסי מין עם בעלה בגלוי ובחיק הטבע: "לכי והיבעלי לבעלך על גבי הנהר". רגע... אבל היא נידה... היא אסורה לבעלה.

פסיקת הלכה אנטי-הלכתית

הפסיקה של רבי יוחנן היא אנטי-הלכתית. הנחת העבודה שהובילה אותו לפסיקה זו מעניינת, רבי יוחנן חושב שהשכנים של האישה העומדת לפניו "עשו לה עין" וקיללו אותה בקללה המוזרה והאכזרית, הגורמת לה לדמם בכל פעם שהיא מכינה את עצמה לקיום יחסי מין עם בעלה.

כך מפרש זאת רש"י: "בנות עירך שהיו מתקנאות בך בחיבה שבינך לבעליך". לשיטתו של רש"י מדובר בבני זוג מאושרים, שאושרם מעורר את קנאת השכנות, הקנאה הובילה לקללה, הקללה עבדה והאישה הפכה נידה נצחית לבעלה. איך תתמודד האישה עם הקנאה ועם ה"עין הרעה"? רבי יוחנן מציע לה להחצין את האהבה, ועל הדרך גם להתעלם מאיסור נידה.

שתי הדעות המובאות בהמשך, לפיהן הציע רבי יוחנן לאישה לשוחח עם חברותיה - באות, להבנתי, למתן את הרדיקליות של הקביעה הראשונה, ולפיה אישה נידה מוזמנת על ידי אחד מגדולי חכמי התורה שבעל-פה, לקיים יחסי מין פומביים עם בעלה.

הרי תמיד בסוף יהיה נמשל

והנמשל יקשור עבורנו בין בעילת נידה למתן תורה המתואר בפרשת יתרו (בבלי ברכות כב, א): "כתוב (דברים ד'): 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. וכתוב אחריו: 'יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב', מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. מכאן אמרו: הזבים והמצורעים ובאִין על נידות - מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות".

לפי מדרש זה יש ללמד את התורה מתוך יראה, אותו מצב נפשי שבו היה עם ישראל במעמד הר סיני. אנשים חוטאים הם אנשים הנמצאים בחוויה של "יראה", ומשום כך, דווקא הטמאים, כגון המצורעים ואלה שמטמאים את עצמם בכוונה כבועלי הנידות, נמצאים בעמדה הנפשית הנכונה ללימוד תורה.