בלי קללות ובלי ברכות: הבו לי שטח מפורז

פעם למעלה, פעם למטה

מנעד החוויות שמציירת פרשת השבוע "בחוקותי", מזכיר את שירו המפורסם של ח.נ ביאליק, נדנדה: "נַד, נֵד, נַד, נֵד / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד! / מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? - / רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה / שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים / בַּמֹּאזְנָיִם / בֵּין הָאָרֶץ / לַשָּׁמַיִם".

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת בחוקותי

קשה לשמור לזמן ארוך על מצב ה"שקולים במאזניים", ורוב-רובו של משחק הנדנדה מעלות ומורדות. כך גם פרשת השבוע. היא פותחת במצב אידיאלי, לכאורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ג'-ו').

• לכל הטורים של רוחמה וייס
  

שפע חקלאי, שלום וביטחון. אני הייתי שמחה אם בנקודה זו היה מסתיים החוזה בין עם ישראל לאלוהיו, אלא שמסיבות הדורשות מחשבה, תמונות העולם של פרשת "בחוקותי" מחלקת את העולם לשני מחנות מתחרים: טובים ורעים, ובכל פעם שאחד זוכה לשבת במרומי הנדנדה, חייב השני להיחבט בקרקע, וכך ממשיכה הברכה: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" ((שם, ז'-ח').

האם האושר המוחלט שלי זקוק לסבל המוחלט שלו?

אני מתקשה להבין וגם מצירה על הצורך לחתום את הברכה לבני ישראל בהבטחה שהם יזכו לרדוף את אויביהם ולהורגם בחרב. מדוע אין די בשלום? מדוע אי אפשר לדמיין שיש לאלוהים כמה ילדים אהובים? מדוע אי אפשר להסתפק בהבטחה שחרב לא תעבור בארצנו?

האם יש קשר בין תרבות המלחמה לתרבות השפע?

בסמוך להבטחה שנהרוג את אויבינו, נמצא ניסוח נוסף ומפתיע להבטחת השגשוג הכלכלי: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" ((שם, י'). וכך מסביר רש"י את הברכה: "ואכלתם ישן נושן - הפירות יהיו משתמרים וטובים להתיישן... וישן מפני חדש תוציאו - שיהיו הגרנות מלאות חדש, והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן".

החלק הראשון של הברכה נפלא: היבולים יהיו משובחים באיכות ובכמות. יהיה לנו די כדי לשבוע ולהותיר, ומה שנותיר ישתמר יפה לשנים הבאות. אלא שהברכה ממשיכה ועולה על גדותיה – יהיה לנו כל כך הרבה יבול, שכל הזמן נהיה עסוקים בהשלכת היבול הישן, ובהכנסת החדש. למה? מי צריך את הבזבזנות והראוותנות הזו? למה ה"מספיק" אינו מספק?

רד עלה, עלה ורד

הברכה הקיצונית מתחלפת עד מהרה בקללות קיצוניות עוד יותר: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה... וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית... וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם, וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (שם, י"ד-כ"ט).

ואני שואלת את עצמי, היכן נמצא השטח המפורז? היכן גרה מדינת הביניים שבה לא הורגים את האויבים, ולא אוכלים את בשר הבנים? מדינה שבה לא זורקים מזון, ולא גוועים ברעב? אם לשטח המפורז הייתה מדינה, אני הייתי רוצה להיות הקטנה והפשוטה שבתושביה.

ואולי זו הבעיה

במדינת "השטח המפורז" תהיה הרבה פשטות, יהיו הרבה אזורים אפורים והרבה מרחבי ביניים. ויהיו הרבה בנים אהובים של אלוהים.

אני לא יודעת אם נפש האדם בנויה לאפשרות הזו, ואני חושדת שלדתות מונותיאיסטיות יש קושי מיוחד עם האפשרות הזו. שהרי דת מונותיאיסטית מתהדרת בכך שהיא מצאה את האלוהים הכי מוצלח, ועבדיו הם העם הכי מוצלח. משום כך קשה לה להסתפק במחשבות על שלום עם עמי הסביבה, והיא רוצה להוריש ולכבוש אותם.

כשאנחנו טובים אנחנו "הילדים הכי טובים ואהובים של אלוהים", ואולי משום כך אנחנו גם מקבלים ממנו מתנות חומריות שהן הרבה מעבר לצורך וליכולת ההכלה שלנו. וכשאנחנו רעים אנחנו "הילדים הכי מאכזבים של אלוהים", ואנחנו מאבדים את ההגנה וכמעט מאבדים את זכות הקיום.

האם יכולה להיות דת מונותיאיסטית שלא תשאף להיות "הכי"? האם יכולה להיות דת מונותיאיסטית צנועה ושמחה בחלקה?

גם בימי התלמוד הוסיפה הנדנדה להתקיים

ומסופר על רבי יהושע בן לוי, חכם ארץ-ישראלי מפורסם ומחשובי בעלי האגדה, שטייל בארץ והגיע למקום בשם גבלא: "רבי יהושע בן לוי הגיע לגבלא. ראה את אשכולות הענבים שהיו דומים לעגלים. אמר: 'עגלים בין הגפנים?!' אמרו לו: 'אשכולות ענבים הם'. אמר: 'ארץ, ארץ, הכניסי פירותייך. למי את מוציאה פירותייך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו?

הנדנדה של הרב אריאל

זוכרים את הרב יעקב אריאל? זה הרב שאני ואתם משלמים לו משכורת מאוד נדיבה. זה הרב שהעז לפסוק שיש איסור הלכתי לשמוע את חברותיי ואותי דורשות בבית הכנסת. השבוע התבשרנו שהוא השקיע את שעות העבודה שתקצבנו לו, בחידוש הלכתי לא מרענן: אסור להשכיר דירה לזוג לסביות.

והנדנדה השנייה של הרב אריאל

תודה לאל, דבריו של אריאל חוללו סערה, ומשהבין את גודל התסבוכת (ואולי משהבין שיש איום ממשי על משכורתו) - הוא הבהיר

שדבריו לא היו "פסיקת הלכה", אלא "הדרכה חינוכית".

להבין שאנחנו חלק משלם וחלק מירושלים

יום ירושלים כבר בפתח, ובניגוד ברוך לקוטביות ולבלעדיות שמציגה פרשת השבוע, אני שמחה לשתף אתכם במיזם ירושלמי חדש, ולהביא מעט מהדברים שכתבה ד"ר מיכל מושקט-ברקן, מרצה לחינוך יהודי ומיוזמי המיזם:

"כנערה צעירה בכל שנה ביום ירושלים הייתי מצטרפת לתהלוכות ולצעדות שהתקיימו בעיר. כיום, לאחר 26 שנים בהן אני חיה בירושלים, אני שואלת את עצמי: מי נשאר מחוץ לחגיגה? האם החגיגות על איחוד העיר, כמו אלו שהשתתפתי בהן בצעירותי, באמת יכולות לייצר את האיחוד המקווה? כיצד ניתן לטפח חיים משותפים בירושלים?

המחנכים הירושלמים במרכז(צילום: יניב נדב, "מחנכים ירושלמים")

"כמי שעוסקת בחינוך ובפלורליזם אני מרגישה שהמגוון הירושלמי הוא הזדמנות ללמוד להכיר את השונה ממני, דרך פניה הרבות של העיר...

הושבנו סביב 'השלחן העגול' את השותפים בארגון 'רשות הרבים' (ארגון 'קולך', 'בית פרת', 'מעגלי צדק', 'תמורה' ועוד) ויחד התחלנו לחלום על דרכים להנכיח את רבגוניותה של העיר. אל הדיונים השונים הצטרפו גם 'קואליציית ירו-שלם', 'עונת התרבות', וסטודנטים מתוכנית המ"א לחינוך יהודי פלורליסטי ומתוכנית 'תנופה'.

"בסופו של דבר, בחרנו להתמקד בסיורים ובתערוכת צילומים שתעמיד במרכזה את החינוך והמחנכים הירושלמים. ירושלים כוללת דתות, תרבויות וזרמים רבים ומגוונים. מערכת החינוך בירושלים היא מהמורכבות שניתן לתאר. האתגרים העומדים בפני מחנכים בירושלים הם עצומים: כיצד מעניקים לילדים, בסביבה רותחת ומבעבעת, שקט וביטחון בו יוכלו ללמוד ולהתפתח? כיצד מחנכים ילדים לסובלנות ולאמונה בטוב?"

ובבית המדרש של הטוקבקים

1. בעוד "הליגה נגד השמצה" מקדישה זמן וכסף לקיום התחרות המביכה (שלא לומר הדוחה) מיהו העם האנטישמי ביותר, צוירו צלבי קרס בכניסה לבית הכנסת הקונסרבטיבי "מורשת ישראל" במרכז ירושלים; כנסיות ומסגדים מחוללים על ידי הטרוריסטים של תג-מחיר דבר יום ביומו.