הטאקט שמאחורי התורה והמצוות
כמו ביחסים בין בני האדם, כך גם בעבודת השם: חובה לשמוע לקול המדויק והעדין המסתתר במצבים השונים שבהם נדרשים לקיים את התורה והמצוות. לא תמיד ניתן לפרש ציווי כמשמעו. חז"ל היו מומחים בהבנת הטאקט העדין של התורה, וגם אנחנו לא יכולים להתעלם ממנו
"בבית התלוי אין מדברים על החבל". הפתגם העממי הזה אינו מבטא איסור או חוק, אלא המלצה לחוש את הסביבה ולתת את הלב ואת הדעת לחולשות ולרגישויות הקיימות בה. על החושים הידועים והמוכרים שבאמצעותם אנו קולטים את הסביבה: ראייה, שמיעה, מישוש, הרחה וטעימה, יש להוסיף חוש נוסף.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אנו אמורים לפתח חוש שיסייע בידנו ליצור קשר נכון ונבון עם העולם. חוש דק ביותר המכונה גם "טאקט". ובאמצעותו ניתן להבין ולקלוט רמזים, לעבד התנהגויות ומצבים. טאקט פרושו להביע הזדהות, להשתתף ברגשות, לתקשר עם הזולת - ולהגיב בצורה מאוזנת וחכמה ההולמת את המצב בו הוא נמצא. העם קורא לזה נימוס בסיסי. בלשון ה"מקצועית" של החינוכאים קוראים לכך "אינטיליגנציה חברתית". ובלשון חכמים, זה כנראה אחד המובנים של "דרך ארץ".
לא כעס, רק מבוכה
אין חוקים קבועים להתנהגות נדרשת זו, ואין לה קריטריונים ברורים. לכן גם אי אפשר ללמוד או ללמד
אותה בבית הספר. ההכשרה להבנת ה"אנושי" עוברת דרך תהליך למידה מתמשך באמצעות הקשבה והאזנה לניואנסים דקים ועדינים ברוח האדם. זה מצריך בשלות רגשית פנימית. אדם לומד לשמוע המיית לב, לשמוע גם מילים שאינן נאמרות או נאמרות בין המילים, ומאמץ דפוסי התנהגות תגובתיים.
קשה להאשים אדם או לכעוס עליו מפני שנהג בחוסר טאקט ובניגוד לאותם כללים "נסתרים" שתיארנו. ברור ופשוט שאדם כזה אינו מודע לשדרים שהוא מעביר, אף אם אלה אינם מתאימים למה שמצופה ממנו. אדם חסר טאקט אינו מעורר זעם, אלא מבוכה גדולה.
המפגש עם ההפרעה ההתפתחותית המכונה אוטיזם, מחדד מאוד את הבנת מהות הטאקט והיעדרו. מפגש כזה מבליט את הפער שקיים בין היכולת השכלית לתפוס, לנתח ולהגיב בחדות ובצורה לוגית לכלל המהלכים האנושיים, לבין היכולת להגיע לאינטימיות וליצור מגע חם.
התגובה לשאלה "איך אתה מרגיש" תיענה בניתוח קר של המצב, ותכלול פרטים בלתי נחוצים. התגובה לצער ובכי תוּבַּע בדאגה לממחטת נייר לניגוב הדמעות, או בעצה פרקטית איך מתגברים על מצבים קשים. הסגנון הדקדקני וה"מרובע" שבו מתנהלת שיחה עם אדם שאין לו יכולת להביע בדרך רגשית תובנות רגשיות ונפשיות, מדגישה מאוד מהו אותו חוש טאקט בסיסי המתקיים גם ללא כללים והוראות.
לשמוע את הקול שמעבר ללוגיקה
מוטיב השמיעה וההקשבה חוזר כמה פעמים בפרשתנו. ברוב המקרים השמיעה והדרישה לשמוע בקול ה'
מלווה גם בדרישה לשמור את מצוותיו: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים... לשמור חוקיו... ולשמוע בקולו" (כ"ה,י"ז). "ושמעת בקול ה' אלוקיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו..." (כ"ו, י'). "והיה אם שמוע תשמע... לשמור לעשות את כל מצוותיו..." (כח", א') ואלה מקצת הפסוקים.
ההדגשה החוזרת של השימוש בחוש השמיעה המקביל להקפדה על הכללים והמצוות, רומז לעניין חשוב בעבודת ה'. לא די לשמור על המצוות כנתינתן - אלא יש להקשיב לקול המדויק והעדין המסתתר במצבים השונים שבהם נדרשים לקיימן. לא תמיד ניתן לפרש ציווי כמשמעו. צריך גם לנהוג בטאקט, בסגנון ראוי המבוסס על הבנת העומק של נוכחות ה', על קניית "לב לדעת".
לאורך הדורות מילאו חז"ל ובעקבותיהם גאונים, ראשונים ואחרונים את החלל הזה, ואת הפער שבין מערכת החובות הברורה, המצוות והעבירות, ובין המערכת המחייבת רגישות בעבודת ה' בגדרים ובסייגים, בתקנות וגם במהלכים פרשניים שתפקידם להדגיש את הקול שלא נשמע.
כוח זה קיים בכל דור, והוא מסור לחכמיו ומצווה עליהם להאזין ולשמוע. כמו שמשה אומר: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".
"וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה. אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום, כיום שניתנה מהר סיני" (ברכות סג, ב). רק אם מאזינים לתורה בכל פעם מחדש, כאילו ניתנה היום לדורנו, אפשר לשמוע את מה שמעבר ללוגיקה ולטכניקה הבסיסית. רק אז אפשר לשמוע את קול ה'.
ממש כמו בחיים חברתיים, אין זו עבירה שלא לנהוג כך, ואין בכך מעשה לא נורמטיבי, אבל יש בכך התעלמות בסיסית ממערכת היחסים התמידית המתקיימת בין הקב"ה והעולם. ויש בה זלזול שהוא אולי תום לב בהשתמעות של חידושה של תורה.
