חורבן הוא הדרך להתחיל מחדש
הקב"ה טבע בעולם את המעגליות הזו: חורבן ובנייה וחורבן ובנייה. החורבן הוא קשה, וההיעדר - אבל ואובדן. בכל זאת, בסוף התהליך הבריאה כולה מתעלה למדרגה גבוהה יותר
הפטיש המבשר
הלמות הפטיש של בניית התיבה נשמע ומהדהד בעולם במשך 120 שנה. 120 שנה קדמה התיבה לחורבן. התיבה, זכר לעולם שחרב ותשתית לעולם אחר וחדש.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הספינה המפליגה לעולם חדש, מהווה תיאור מיקרו של תהליכים היסטוריים שלמים. דפוס חוזר ונשנה של ה' בעולם. הגאולה והבניין החדש תלויים בחורבן העולם הישן. אך תחושת האסון הקרב מסמנת שניצני הגאולה כבר מהדהדים חרישית בעולם, אוזניים רגישות גם שומעות.
חורבן הוא יסוד הבניין
"הקב"ה בונה עולמות ומחריבן". ודוק, לא בעבר, בפרהיסטוריה - אלא בהווה. הרעיון של חורבן הישן וגאולת
החדש איננו חידוש של נח. המלבי"ם מסביר שכאשר ברא הקב"ה את האור, הוא אומר עליו "כי טוב". כלומר: "שלא יצוייר שתהיה הוויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה".
הקב"ה טבע בעולם את המעגליות הזו: חורבן ובנייה וחורבן ובנייה. החורבן הוא קשה, וההיעדר - אבל ואובדן. בכל זאת, בסוף התהליך הבריאה כולה מתעלה למדרגה גבוהה יותר. ועל כך נאמר "כי טוב" (בראשית א', ד').
לפני שירדו ישראל למצרים וחרב בית יעקב, נשבה יוסף והורד לשם. לפני שעבוד מצרים, נמשה משה גואל ישראל מן המים.
הפסוק בדניאל מתאר: "וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלוקינו" (דניאל ט', י"ד). הגמרא בסנהדרין שואלת כיצד ייתכן שהרעה ש-ה' מביא עלינו נחשבת לו לצדקה. ומשיבה שצדקה עשה עמנו ה' כשהביא עלינו את גלות צדקיהו בטרם זמנה, בעוד גלות יכניה קיימת. גלות יכניה הקימה וקיימה תשתית תורנית בבבל. כשיבואו הגולים החדשים לבבל, תלמידי החכמים מן הגלות הקודמת כבר ימתינו להם ללמדם ולקיים מרכז רוחני חדש. הספינה כבר שלוחה לפניהם (סנהדרין, לח, א).
ספינת ארבעת השבויים - תלמידי החכמים שהובלו בסוף המאה העשירית כשבויים בידי שודדי ים עד שנפדו בקהילות שונות - בין אם הייתה אגדה ובין אם הייתה מציאות, מבוססת על האתוס הזה של הספינה המשולחת על פי ה' לבנות את עולם התורה, בִּמקום זה העתיד להיחרב. ובעוד רב האי גאון יושב על כסאו וישיבות הגאונים נדמות כעומדות בתפארתן, כבר עולים וצומחים מרכזי תורה חדשים בצפון-אפריקה, מצרים וספרד.
הדברים הנכונים לעולם התורה המתחדש, נכונים גם ביחס לתנועות עמים, לתקומת ונפילת אימפריות, למשטרים ורעיונות, לשינויים בחוק ומוסר.
גם ספינות מבשרי הציונות והרצל הפליגו לארץ ישראל בתקופה של שגשוג. קודם להפלגתן התעוררו בעולם שאלות של לאומיות. במקביל, התעוררו שאלות הנהגה וחברה בתורה ובהלכה. וכל זאת הרבה לפני שאירופה חרבה ונזדעזע העולם.
הכל בשביל ישראל
הגמרא ביבמות קובעת ש"אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל"
(סג, א). התנודות בעולם, סירות ההצלה, אינן נשלחות - אלא בזכות ובשביל עם ישראל ותחייתו.
ר' צדוק הכהן מלובלין מעמיק ומסביר שהעולם מזדעזע לצורך עם ישראל, ועם ישראל מתעורר להתחדש בתורה. "התורה היא מפת העולם... דישראל הוא עצמו אור התורה... כפי ההתחדשות שבנפשות מישראל בכל דור, כן התחדשות העולם באותו זמן... וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור, כן התורה. ועל פיהם נתחדש גם כן עניינים בעולם" (צדקת הצדיק, אות צ).
על פי ר' צדוק, אין להבחין בין התופעות המדיניות לתופעות המתרחשות בעולם התורה. כשמתעורר כוח חדש בעולם, הרי זה סימן להתחדשותו של עם ישראל. ובסופו של דבר, זהו אות להתחדשות התורה ולגילוי רובד חדש ופנים הטמונות בה שלא נגלו עד עתה.
לשיטתו, כל התופעות כרוכות אלו באלו. התנועות ההיסטוריות והמהפכות הרעיוניות כולן נולדו כדי לגאול חלק רדום בתורה. "וממצב העולם בכל דור נוכל להתבונן על מצב נפשות ישראל שבדור, וכן על מצב התורה שבפיות תלמידי חכמים האמיתיים שבאותו דור".
המתבונן במבט רחב מן החוץ פנימה יראה ויצפה את כיוון ההתקדמות של התורה, את מחויבותה החדשה, בעקבות שיבת ציון, להתייחס לשאלות של לאום וחברה. באותו אופן, מהפכות חברתיות של צדק כמו אלו שבימינו, הן ספינה המגיעה לחופנו שמטרתה לעורר את רעיונות הצדקה שבתורה, ולהשיב לתחייה את החשיבה המוסרית ואת ערכי האחווה.
ומן הלאומי אל האישי
מעניין להקביל את התהליך המתרחש במישורים ציבוריים וחברתיים, לחוויות האישיות והפרטיות. לֵידה, לדוגמה,
כמודל של יציאה מן המים. בקיעת חדש מתוך ישן. כך גם בחוויות המטלטלות שכל אדם חווה בחייו בהקשרים שונים, במצבים של התפוררות השיגרה. אלו בדרך כלל מניבים צמיחה ומחשבה מחודשת.
הלקח האישי מהחידושים והתפניות האלה במציאות הכללית או הפרטית, הוא לא לחוש רדוף, אלא לנוע בשמחה וברצון אל ההתחדשות - ולהיאחז בביטחון בנקודה האחת היציבה תמיד: הקב"ה.
