יחסי העבודה עם אלוהים
מי שחש שהוא בא לעבוד בעולם הזה, דרוך למשימה כל העת. ומי שחש שמציאות ה' מעצימה את חשיבות האדם, ייטה למצוא את העשייה הדתית במקום הרך שלה
"כאשר צווה ה' את משה"
הפזמון החוזר בפרשתנו, "פקודי", הוא ללא ספק: "כאשר ציווה ה' את משה". הביטוי מופיע בפרשה חמש-עשרה פעמים, ורק כארבעים פעם בכל התורה כולה, בנוסף. החזרתיות החודרת לתודעת הקורא, מבהירה באופן חד וברור שאין כאן מקום ליצירתיות אנושית או לפרשנות מחודשת. וכיוון שנושא הפרשה הוא בניית המשכן, אולי העיקרון מתבקש.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הדיוק האדריכלי בבניית כל בית הוא הכרחי, וכולל בתוכו את הניסיון לקבע בתצורה את התכנים שבעל הבית מבקש שישרו בביתו. על כן, פשוט שמאמציו של משה מרוכזים בהשבעת רצונו של ה' ובמימוש מאווייו, כדי שהמשכן יהיה הבית ש"איווה למושב לו" (תהילים קל"ב, י"ג).
עוד על פרשת השבוע פקודי:
- אנחנו ואתם: פעמון בתוך רימון/
הרב ישראל מאיר לאו
- אותן אנסו לשתוק/
פרופ' רוחמה וייס
- מה לימד קורס הכתבים על הפרשה/
סיון רהב מאיר
משה וכל שאר המגויסים לעניין עובדים במקרה הזה תחת הוראות מדויקות של בעל הבית, וממש כמו מעצבת פנים - אמורים להלביש בגשמיות את הרצונות והחלומות של המזמין. אך רובד נוסף טמון במשפט החוזר הזה, והוא קשור להיות המשכן דרך ומסלול מסוים בתוך מיגוון הדרכים לעבודת ה'.
הכל לשם שמים, והפוך
באופן מכליל ניתן לחלק את דרכי עבודת ה' לשתי נקודות מבט, שמהווות חלוקה בסיסית וראשונית בתודעת האדם.
הכוונה להסתכלות על הדת כעבודת האל, וכנגדה נקודת המבט של המסר לאדם ושל גאולתו הנקנית לו בזכות העשייה הדתית.
נקודת המבט של האדם כמוטב של הדת, היא הנקודה שבה אדם מפיק תועלת מן הדת. היא מביאה לחייו בשורה, היא מרפאת את נפשו - ונותנת לו תקווה לצדק ולמוסר. נקודת המבט של עבודת ה' היא המקום שבו כל מה שהאדם עושה הוא לשם ה'. התודעה של ההתמסרות לצרכי שמים מתוך ויתור מלא על בקשת שכר, ותגובה או תביעה: "ה' לא עובד אצלנו".
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' נטה לראות את הצד הזה ביהדות. הוא סבר שיהודי מתפלל כי כך צווה, שאין ציפייה לשכר על מעשים כאלה או אחרים. ההיבט הזה הוא הבנה שהקב"ה תובע מאיתנו הקרבה, ולעיתים אף ניתוק מן המציאות.
דת, או מאגיה?
בדרך כלל, שני ההיבטים האלה מאזנים אלו את אלו. וכך כותב יצחק קליין בספרו "הדת כבעיה פילוסופית": "לדת
בכוליותה שני היבטים: עבודת האל וגאולת האדם. שני ההיבטים האלה מותנים זה בזה וסותרים זה את זה. הפולחן עומד על עבודת האדם את האל, על ריצוי האדם את האל. כל מה שהאדם הדתי עושה, למען אלוהים הוא עושה. הוא מתמסר לאלוהים ללא כל פניות, ומשתעבד אליו. בעצם, האדם הדתי חי כדי לקיים את רצון האלוהים.
"המאגיה, לעומת זאת, עומדת על שעבוד האל לאדם. האדם הדתי רוצה לבוא על סיפוקו על ידי הדת, לקבל טובת הנאה מעצם היותו דתי. בגישה המאגית לאלוהים, האדם פועל למען עצמו" (עמ' 37).
קליין מתאר את הפן של עבודת האל כצד הפולחני, הריטואלי של הדת. ואילו את הצד האנושי הגאולי הוא מכניס תחת הכותרת "מאגיה", שתפקידה להפיח רוח במציאות, ולראות אותה מן הזווית של התועלת לאדם, זו שצומחת לו מנוכחותו של הקב"ה בחייו.
וקליין מסכם: "עובדתית, אין פולחן ללא מאגיה ולא מאגיה ללא פולחן. כשהדת נעשית מאגיה טהורה היא אינה דת עוד, כשם שכאשר היא רק פולחן, רק עבודת אלוהים, היא חדלה להיות דת חיה" (שם).
בין מצוות לציוויים
הדיאלקטיקה הזאת איננה חייבת להיות בו-זמנית ותמידית. תיתכן תנועה של רצוא ושוב, וייתכנו גם ערוצים מקבילים או מעורבים. כשאדם מקיים מצווה שמחייבת אותו למסירות נפש, לוויתור על העצמיות או לנסיגה, הוא חש "עובד ה'". מצוות או חובות כמו חבישת כיסוי ראש, צום או המתנה בין בשר לחלב מעוררות את הכיוון הזה בנפש. בהקשרים כאלה, האדם כובש את רצונותיו ומגויס למאמץ לקיום מצוות.
לעומת זאת, התודעה הנלווית לחלק אחר של חובות ומצוות, היא של התעצמות מוסרית ובשורת מרפא לאנושות. כך הוא, למשל, כשאדם מקיים מצוות צדקה וגמילות חסדים.
יש גם מצוות שמערבות בין שתי החוויות. שמירת שבת, שמענגת את האדם ומעניקה לו את המנוחה השבועית שהוא זקוק לה - ובצד זאת גם המגבלות האיסוריות שמגבות ומחזקות את השאיפה למנוחה, אך גם מונעות מן האדם לבחור כיצד למלא את היום ומגבילות את צעדיו.
איסור ריבית או שמיטת כספים, יש בהם התחושה של גאולת האדם - אך גם מגבלה שלא בהכרח מתיישבת עם ההיגיון, ועל כן מחייבת הקרבה. בכלליות, אלה יכולים להיות הבדלי אישיות ולא רק הבדלי השקפות. מי שחש שהוא בא לעבוד בעולם הזה, דרוך למשימה כל העת. ומי שחש שמציאות ה' מעצימה את חשיבות האדם, ייטה למצוא את העשייה הדתית במקום הרך שלה.
אולי שווה להזכיר בשולי הדברים את דמותה של הרבנית ברכה קאפח ז"ל, שחייה היו מלאי נתינה וחסד. אבל היה ברור לה שכשם שהיא עובדת אצל הקב"ה, הוא עובד אצלה. החיים התפרשו אצלה כמערכת יחסים דו-צדדית, שמבוססים על עיסקה הוגנת של איחוד כוחות.